Local טורים ודעות
בלש, פורמט חדש
(תמונה להמחשה בלבד)
צילום: iclipart

מסיבת תחפושות

פחדתי שראובן הולך להראות לי שקרה משהו רע לאולם שתועד, הראש שלי עבד בכיוונים אחרים לגמרי מזה שכיוון אליו ראובן במשפט הראשון שהוציא מהפה כשנפגשנו

מסיבת פורים הייתה עבורנו בחבר'ה, דבר שחייבים לעשות, כל שנה, בלי פספוס, התייצבנו כ – 15 זוגות חברים לערך, במקום שנקבע מראש, מחופשים, השתוללנו, שתינו, התפרקנו ומה לא, "עד דלא ידע" אומרים ואכן עד שלא ידענו.

רובנו חזרנו על 4 לביתנו, מסריחים מאלכוהול, רובנו לא זכרנו איך הגענו הביתה, אבל כולנו חיכינו כבר למחרת המסיבה, לזו של שנה הבאה.

בשנה הנוכחית, שבועיים לפני, נפגשנו באחד הפאבים המקומיים בראשון לציון והחלטנו כי המסיבה תיערך השנה בביתו של אלון, אלון עו"ד צעיר, בעברו חוקר פרטי שהחליט "לעלות כיתה", נשוי למיכל , אשת היי-טק מקסימה, עובדת חברה גדולה ובעלת ראש "משוגע" לא פחות גדול.

כולנו שמחנו והחלקנו כפיים, בעוד שבועיים הולכים להשתולל. כמדי שנה בשנה
לא הסתפקנו בחברותנו אנו הקבוצה המגובשת, תמיד הצטרפו מס' זוגות, זה חבר של ההוא ואשתו, זו אחות של ההיא שבאה מחו"ל, ופה האח הצעיר שהצטרף ובקיצור בכל שנה היו זוגות נוספים שהצטרפו, נהנו והשתוללו איתנו.

3 ימים טרם ערב פורים קיבלתי טלפון בהול מאלון, "אל תשאל"... אמר לי ולאחר שיחה טלפונית ארוכה הוברר לי כי פיצוץ של צינור גדול בסלון דירתו של אלון גרם להרמת מרצפות כל הבית. אלון שגר בדירת גג גדולה בתל אביב, כזו ליד הים, עם המון "שיק" אבל משנת תרפפ"ו גילה שהרמת 5 מרצפות בסלון הפכה להיות הרמת כל מרצפות הבית ועבודת שבועיים לערך, מה שאומר שהמסיבה אצלו בעוד 3 ימים לא תהיה.

"עזור לי למצוא מקום חליפי, תפעיל קשרים" אמר לי, "אשלם כמה שצריך"...
התחלתי לחשוב ולעשות טלפונים במקביל, עד שהגעתי לראובן. ראובן היה מנכ"ל של רשת מתנסים ארצית, שמעת לעת נזקק לעזרתי, והסברתי לו שאני צריך אולם קטן נחמד ל 60-70 איש, למסיבת פורים חברית והבטחתי להחזיר את האולם לקדמותו, כבר למחרת הערב.

ראובן לא חשב אפילו, תוך 5 דקות חזר אליי ואמר, "ארגנתי לך אולם בראשון לציון, פעם עבדת עבורי באולם הזה, לך לבחור בשם חנן, קח מפתח, אז נזכרתי באולם מאוד נחמד ואינטימי שמישהו נהג להשחית בכל ערב בשכונה החדשה בראשון לציון, מצלמות סמויות שהתקנתי שם וצוות תצפית מיוחד פתרו את הבעיה וכולם היו מרוצים, כן, אולם טוב מאוד הרהרתי לעצמי.

בשעות הערב של אותו היום נפגשתי עם חנן, זה שאחראי על האולם ביום, יום. סגרנו פרטים אחרונים והחלטנו שבבוקר המסיבה יחכה לי המפתח במקום מוסכם במטרה להכין ולקשט את האולם.

טלפנתי לאלון ידידי המלומד וסיפרתי לו על האולם שמצאתי וכו' וכו', אלון כל כך הודה לי על כי חסכתי ממנו את הבאלאגן של למצוא מקום חלופי ואני כמובן ישר כיוונתי אותו לצהריים עסקית בדיקסי שמגיעה לי.

פורים הגיע, בבוקר המסיבה הגעתי לאולם ומצאתי את המפתח מחכה לי במקום שהוסכם, 4 נשים הכוללות את חני אשתי, מיכל של אלון ושתי חברות נוספות שהגיעו עם שקים של קישוטים, שנשמרו משנים עברו והחלו מייד בעבודה, אני חזרתי לעבודתי.

באותו ערב נכנסתי לתחפושת שלי השימפנזה ששכרתי שבוע קודם לכן במחסן תחפושות בתל אביב, התחפושת הלמה אותי היטב, למעט "גודלי" הלא שגרתי לא היו מזהים אותי לעולם, רז שלי התריס בפניי כי, בשביל להתחפש לקוף אני לא צריך תחפושת והפסיד בין רגע את דמי פורים שלו (סתתאם) ומיהרתי עם חני שהפכה להיידי בת ההרים, אל מועדון המסיבה.

המסיבה הייתה "פצצה", כולם ללא יוצא מן הכלל מחופשים, אפילו אבי הג'ינג'י, קצין משטרה בכיר, נכנס לתחפושת של קוקסינל והיה להפתעת הערב, השיכר נשפך כמים ואנחנו, היינו בעננים.

כמדי שנה הייתי ממונה על תיעוד המסיבה, הצבתי 3 מצלמות על חצובות בפינות האולם ודאגתי מעת לעת רק להחליף את הקלטות.

שתיתי, השתוללתי, איבדתי את הדעת, אבל... לא את חושיי. בין המוזמנים היו כמות שספרתי לכם, גם אורחים, אחד האורחים היה חבר של דודי ויפית, חברים של זוג אחר שלנו שהזמין אותם, החבר היה חבר לעבודה של יפית וגם קצת חבר של דודי, מתוקף חברותו עם יפית והבנתי שהוזמן על-ידי דודי למסיבה, רעייתו לא חשה בטוב ולכן בא לבד, מחופש לבוקר טקסני בלבוש מלא, שכלל מגף, ערדליים, כובע, אקדחים על המותניים ועוד.

קלטתי את יפית והחבר מחליפים נגיעות כבר בתחילת הערב, סימנתי לאשתי בעיניי והיא אישרה לי כי גם היא ראתה והחלטתי "שלא לעבוד" באותו ערב וליהנות, אבל... חוקר נשאר חוקר ועיני צדה את השניים נוגעים אחד בשני, במקומות אינטימיים, בכל הזדמנות וידעתי "שהחרמנות" תגאה והם יעשו "מעשה" בהמשך הערב.

בהמשך הם אכן נעלמו, לאן? לא ידעתי! אבל ידעתי שבטח להשתגל באחת מפינות האולם, או מחוצה לו.

את בעלה של יפית דודי, לא בדיוק הכרתי, הם היו כאמור זוג חברים של חברים שלנו. ופגשתי אותם רק פעם אחת בעבר, בברית המילה של הבן של החברים שלנו, אני לא זכרתי איך נראה דודי הזה ובטח כשהוא מחופש.

המסיבה נסתיימה, כרגיל אינני זוכר איך הגעתי הביתה, הכל מעורפל, כולם נהנו, היה פורים מדליק כרגיל.

עבר יום אחד נוסף, החזרתי את המפתח לחנן וטלפנתי להודות גם לחברי ראובן על העזרה עם האולם.

עברו 4 ימים נוספים וקיבלתי טלפון מראובן ידידי, "זוכר את המצלמות שהתקנת לנו מסביב לאולם כשמישהו עשה נזקים שם?", כן, בהחלט עניתי, "קפוץ אליי" אמר,"אני רוצה להראות לך משהו" וקבענו כבר, לאחר הצהריים.

פחדתי שראובן הולך להראות לי שקרה משהו רע לאולם שתועד, הראש שלי עבד בכיוונים אחרים לגמרי מזה שכיוון אליו ראובן במשפט הראשון שהוציא מהפה כשנפגשנו.
"החברים שלך חרמנים הא"?! חייך, לא הבנתי, עניתי וראובן לחץ על כפתור הוידאו בחדרו הגדול והתמונות רצו, בטלוויזיה ראו את אולם המסיבה מבחוץ, זוגות זוגות נכנסים, ראובן הריץ את הסרט קדימה ואז הצביע על זוג שיצא מהאולם ב – 4 לפנות בוקר, הוא היה בוקר, קאובוי והיא שפנפנת פלייבוי, הם צעדו לעבר נישה קטנה מחוץ לאולם והחלו מתגפפים, כעבור דקות השפנפנה התכופפה והקאובוי בא עליה מאחרו, הכל תועד, המסכות ירדו וניתן היה לזהות את הפנים בבירור, יפית והחבר שלה מהעבודה, זה שהגיע לבדו.

ראובן ואני צחקנו על כך ארוכות ונפרדנו כשהקלטת בידי, אשמיד אותה אמרתי לראובן, ושמחתי מאוד על כי הקפיד להשתמש במצלמות שמכרתי לו.

עברו שבועיים לערך, אישה צעירה ונאה הגיעה אליי לפגישת ייעוץ, ביקשה לקבל חוות דעתי באשר לחשדותיה לבגידה של בעלה עם חברה לעבודה, לאחר שיעצתי הוציאה כסף ושילמה, כשהוציאה תמונה, ידעתי מייד במי מדובר. זה היה החבר, עכשיו חיברתי את כל קצוות הסיפור שלה, מרגע שהתיישבה על הכסא בחדרי.

ביקשתי ממנה הפסקה של דקה, אני חייב להחזיר טלפון למישהו ששכחתי, אמרתי ויצאתי לחדר החוקרים במשרדי, טלפון קצר ליועץ המשפטי שלי, הבהיר לי את הצעד הבא שחשבתי לעשות.

חזרתי לשולחן והסברתי לה כי אני מוכן לחייב אותה ביום מעקב מלא ולתת לה "הוכחות מוכנות" שברשותי, היא לא הבינה, הסברתי לה את השתלשלות העניינים והיא הייתה בהלם מוחלט. העברתי אותה לחדר הצפייה במשרדי ושלפתי את הקלטת שקיבלתי מראובן, מארון הוידאו הפרטי שלי. היא פתחה עיניה כלא מאמינה, הייתה בשוק מוחלט, לא ידעה מה לומר.

"מתאים לי" אמרה וחזרה על זה שוב ושוב. לקחה את הקלטת, הדפסתי לה תמונות במדפסת הוידאו שלי ונפרדנו כעבור שעה לערך.

זה היה התיק הכי מהיר שלי, העבודה הכי קלה שלי והכסף הכי מהיר שהרווחתי מימיי!!!


הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ
לתגובות: eyal@raz-pi.co.il