פרשת השבוע פותחת באחת משתי המצוות הסוציאליסטיות ביותר באנושות – מצוות שמיטה ושנת היובל. רגע לפני קיץ חברתי (?) נעים לדעת שתורת ישראל מצווה לדורות כי אחת לשבע שנים תושבת הארץ ממלאכה ומעובדיה, החובות יימחקו, יושמטו כל הקרקעות בשנת היובל (כלומר, אין בעלות על קרקע לעולם) וכו'. חז''ל, ראשונים ואחרונים על תקנותיהם למן הלל הזקן בתקנת ''פרוזבול'' (חוק עוקף חובות) ועד להיתר המכירה של הרב קוק, 'עיקרו' את שתי המצוות הללו מתוכנן הסוציאלי, אך דעת המקרא בעינה עומדת ועיקרה כפי הנכתב בפסוק: ''כי לי הארץ''. קרי, לאלוהים הארץ, לא לאף אדם, מדינה או עם.
מעבר למסקנה הסוציאלית המתבקשת, עובדה תיאולוגית זו גם קובעת כי ארץ ישראל, זו המקודשת, אינה שייכת לעם היהודי, למדינת ישראל או ''ללאום'' הישראלי, אם קיים הוא. היא שייכת לאלוהים. נקודה. לא רק היא כמובן, אלא העולם כולו, כנכתב: ''לה' הארץ ומלואה''. במבט שטחי, למסקנה עובדתית זו, אין לכאורה שום רלוונטיות מעשית, לא כל שכן עכשווית.
טעות.
''העלמת'' הציווי האלוהי החד משמעי הזה הן על ידי התנועה הציונית ובייחוד על ידי הכינוי הבלתי אפשרי מבחינה תיאולוגית יהודית: ''דתיים לאומים'' (או למירע: ''ציונים דתיים'') היא תפוח האדמה הלוהט שמונח לפתחנו למיום תקומת המדינה, דרך מלחמת ששת הימים ועד ''לבית האולפנה'' של ימינו.
ארץ ישראל המקראית, זו המגיעה עד נהר פרת (עיראק של ימינו) שלא כוללת כמובן את רמת הגולן, קיסריה ואשקלון ועוד, אינה מקודשת כשלעצמה, אלא קדושה כאמצעי לקיום מצוות התלויות בה. אמצעי, לא מטרה! מבחינה יהודית, אלוהים וקיום מצוותיו הוא המטרה, לא הארץ כשלעצמה. לא לחינם הרמב''ם לא קבע במניין תרי''ג (613) המצוות את מצוות ישוב ארץ ישראל, מפני שארץ ישראל כשלעצמה, ניתנה לעם ישראל על תנאי אלוהי: ברצונו יתן, ברצונו יטול. עמוד גמרא של התלמוד הבבלי שנחתם על ידי רב אשי בישיבת סורא המתחדשת במסופוטמיה, קדוש, מבחינה תורנית, יותר מכל יהודה ושומרון כולל חבל עזה.
זו הסיבה שתרבותו של העם היהודי, גדלה ושגשגה שלא בארץ ישראל, אלא בבבל, ספרד, מזרח אירופה וצפון אפריקה, על ידי גדולי ישראל, שיכלו כמעט בכל שעה ובכל עת להגר לארץ, ולא עשו זאת (להוציא את הרמב''ן וריה''ל, יוצאי הדופן). תנועת הציונות קיבלה בעיקר חיזוקים תיאולוגים מהנצרות הפרוטסטנטית (אנגליקנית), ומעט מן המעט חיזוקים תורניים יהודיים שראש להם היה הראי''ה קוק, תלמיד חכם עצום שהיה שקוע רובו ככולו בעולם הקבלה. מרבית העולם היהודי האורתודוכסי (למן ''החפץ חיים'', ''השפתי אמת'' ועד לר' חיים מבריסק ז''ל) קבעו בספר ''אור לישרים'' מ-1900 (חובת קריאה!) את המשפטים הבאים: ''עם הספר אנחנו ולא מצאנו ראינו, לא בספר הספרים התנ״ך, לא במשנה ובתלמוד והמדרשים והאגדות אשר לרבותינו הקדושים ז''ל את השם ״לאומיות״ לא כפי שהוא נגזר בעברית מהשם ״לאום״ ולא בכינוי וברמז בשפת רבותינו חז״ל...''. כשאלוהים קובע בפרשתנו שרק לו הארץ, מעניין לעמת אותו עם מתיישבי יו''ש 2012. אולי גם אותו הם לא סופרים.
הערה: היות והיריעה קצרה, והנושא טעון ורב התייחסות, לאלו הרוצים בכך תינתן הרחבה במייל המצ''ב.
לתגובות והרחבות: asher@local.co.il
|
באר שבע 
עמוד ראשי
תגובה לכתבה
הדפסת כתבה
שלח לחבר
