קפה בתאילנד

סיפור קצרצר מאת שרית עטר

כתב לוקאל 11/07/2019
קפה בתאילנד
צילום: שרית עטר

מצאתי קפה. לא רק שתי, אלא כזה שעושה את העבודה של קפה של הבוקר. 

קפה שמביא למין סיפוק רגעי בלתי מנומק, ומשאיר טעם של עוד, אבל מעדיפים לשמור אותו ליום נוסף.
בביקור הראשון שלי במקום הפסיכי הזה, הגעתי למסקנה שזה הולך להיות טיול גמילה מקפה. לפחות לעשרים יום. 
ות'אמת? אחת הגמילות הקלות שהיו לי. 
מסתבר שמתעוררים לכאוס ולבלאגן שהוא לא שלך, הכל יותר קל. ואפשרי להעביר יום ללא קפאין. 
הפעם הגעתי מוכנה מנטלית לגמילה זמנית נוספת, ואפילו התרגשתי מהניצחון הקל שאחוש בסוף הטיול. 
אבל רצה היקום, ונקלע להליכת הבוקר שלי בקרבת המלון, ריח אמיתי וממכר של פולי קפה. 
בלי לחפש. בלי לצפות. שעוד הג'ט לג באוויר. 
בום. קפה. 
מתהלכת בין הסמטאות בעקבות הריח הטיפה מוכר וטיפה זר, במטרה אחת ברורה. 
לעבור מחוש הריח לחוש הטעם.
הלחות מתחילה להשפיע, וכך גם המחשבה של הישראלי המצוי שארוחת הבוקר במלון עומדת להסתיים וחבל. 
אני עומדת באמצע אחת הסמטאות, שמצד אחד חבלי כביסה קרועים על חלונות שבורים ומצד שני דוכנים ומוכרים שמתחילים להעמיס את הסחורה המזויפת. 
הריח של הקפה מתערבב קצת עם ריח פחות נעים, אבל הוא עדיין שם. 
לא מוותרת. זה יקרה. אני אתחיל את היום שלי עם קפה מעולה!
ואז זה קרה.
ילדה תאילנדית עם שיער חלק להפליא, שעל גבה ילקוט של "אדידס" עמוס בספרים. 
משהו אמר לי ללכת אחריה. לא בקטע מלחיץ. יותר בכיוון של תיירת שאיבדה את דרכה. 
בוקר אחרי טיסה ארוכה. מדינה זרה עם אנשים משוגעים. סמטאות עם עוד ועוד דוכנים שנפתחים. עוקבת אחרי ילדה שכנראה כבר מתחילה לחשוש לחייה. 
היה משתלם אתם שואלים? 
לגמרי!
אחרי הליכה של 20 דקות, שריח הקפה מריח יותר ויותר חזק. 
הילדה עצרה בתחנת ביניים, בדרכה לבית הספר. 
דוכן. דוכן מעץ במבוק. נקי. עם שורה של כוסות קפה. מכונת קפה ושקיות ענקיות של פולים. 
מאחורי הדוכן עומדת בחורה צעירה ועדינה, עם כפות ידיים קטנטנות וחיוך מוכר. 
שהילדה צעקה "מאמה" בהתלהבות. הבנתי. החיוך המוכר היה החיוך של אמא שלה. 
עייפה מעט ועם כאב ראש קל, נגשתי לדוכן ובקשתי קפה/התחננתי. 
חמש דקות נוספות של המתנה, וסוף סוף חוש הטעם במיטבו. 
לגימה ועוד לגימה, והעייפות והג'ט לג נעלמו כלא היו. 
בזמן שאני נהנית מהקפה שלי, הילדה כבר הספיקה לעזור לאמא שלה לרוקן שקית חדשה של פולים למכונה ולהמשיך לדרכה. 
שהכוס הכמעט ריקה בידי, אני מסתכלת על הילדה הולכת ומתרחקת ואומרת לה כמעט בלב, תודה. 
לא יודעת איך זה קרה, אבל באופן מפתיע ביותר, היא הסתובבה אלי ונופפה לשלום. 
נדמה היה ששמעה אותי, או שזה לא הפעם הראשונה שתיירת צמאה לקפה נקלעת בדרכה.
כך או כך, שמחתי. 
עד שנזכרתי.
פספסתי את ארוחת הבוקר. 

עוד ב
חשבנו שיעניין אותך גם...
מפגש ראשון מסוגו
"נתתי פצצה מהסרטים לפינת השער"
הלכלוך בכניסה לבניין המשותף ברחוב סוקולוב 10
"זה מרכז הרצליה ולא איזה שכונת עוני בסאו פאולו"
תושב הרצליה חשוד בביצוע עשרות עבירות מין בקטינות ברשת
חשד: מאמן כדוריד ביצע עבירות מין בעשרות קטינות ברשת
בעקבות החיפושיות
להגיע לפלייאוף עליון
הניצן מתחדש
עוגת תפוחים מנצחת לראש השנה
עוגת תפוחים מנצחת לראש השנה