כובע קש

סיפור קצר מאת שרית עטר

כתב לוקאל 05/08/2019
צילום: שרית עטר

יושבת מול ירוק אינסופי.
ירוק שיד האדם טרם הספיקה לגעת בו. 
מביטה לעבר נוף בעל מאות גווני ירוק, גוונים שלא ידעתי על קיומם. 
ירוק שעושה חשק להיבלע בתוכו.
ירוק שגורם לשכחה מוחלטת מיתר הצבעים. 
מסיטה את מבטי לכמה רגעים, ומכינה כוס קפה. 
כפית גדושה של קפה לא מוכר, אחד סוכר, רותח. 
לוגמת ונרתעת טיפה מהטעם. 
פחות לטעמי, אבל עושה את העבודה. 
חוזרת אל הנוף שלי.
נוף שנדמה שנוצר במיוחד בשבילי.
רק בשבילי. 
בדיוק לרגע הזה. 
מנסה לשאוף מהאוויר הצח והזר כמה שיותר, 
בתקווה שימלא את הריאות וישלים את החסך של העיר הגדולה. 
בין לגימה ללגימה, אני מבחינה בצבעים אחרים שנכנסו לי לירוק. 
מי הסכים להם בכלל? הם ביקשו רשות להיכנס לנוף שלי?? 
למרות המרחק, אני מזהה צורה של כובעי קש חסרי כל פרופורציה עצומים בגודלם. 
לרגע חשבתי שאלו כובעים מהלכים.
כשהשארתי את הדמיון המפותח שלי בצד, הבנתי שמדובר בעובדי חקלאות.
התחלתי לספור את האנשים בדמות הכובעים. 
בדיוק כשהגעתי ל-10 במספר, אחד "הכובעים" חייך אלי. 
או לפחות נראה לי שהוא חייך.
יש מצב שזה היה רק עיוות לא רצוי של הפנים כי הוא הסתנוור מהשמש, או שכמות הקש שעל ראשו התחילה להשפיע עליו. 
אבל התאים לי לחשוב שזה היה חיוך.
כך או כך חייכתי חזרה, ותהיתי אם הוא נהנה מהנוף כמוני או שזה רק עוד יום רגיל אצלו. 
המציאות אומרת שהאופציה השנייה יותר הגיונית.
לבנתיים, הקפה שלי נגמר והטעם הלא מוכר נשאר לי בפה. 
ממשיכה לנסות לספוג עוד ועוד מהמראה הכמעט דמיוני שנחשף בפניי,
בהרגשה שכל רגע הוא יעלם. 
עוד קצת. 
עוד טיפה. 
לפני שגם אני, 
אחזור לעוד יום רגיל.

עוד ב
חשבנו שיעניין אותך גם...
חשד: נהג שיכור ברמה הגבוהה פי 5 מהמותר
הזמן הולך ואוזל
כדורגל בצבעי הקשת
משחק ידידות בין נבחרת שחקנים מהרצליה לשחקני הנבחרת הגאה "ריינבול"
כתובות נאצה נכתבו על תמונת רבין, זל
כתובות נאצה נכתבו על תמונת רבין, ז"ל
כיסא מונגש לים לילדים
כיסא מיוחד להעברת ילדים עם מוגבלות לתוך הים
מבלים בפארק החדש
הקרנה חגיגית בפארק האגם בהוד"ש
חוזרת לקדמת הבמה
נפתחת ההרשמה לגני הילדים ולכיתות א'