אשדוד

משחק אסור

אייל סברו 11/07/2018
(תמונה להמחשה צילום: iclipart)

היא הייתה בשנות השלושים המאוחרות לחייה. כן, זה מה שראיתי כשהבטתי  בפרטים שרשומים בת.ז. שהציגה בפניי. דקות קודם לכן סירבתי בכל תוקף להאמין, שהיא אפילו קרובה לשלושים. אולי עשרים וחמש אמרתי, אבל היא חייכה, נעמדה, איתה נעמדו גם צוות ה... שהיו מדהימים, אין לי מילה אחרת לתאר אותם, ושלפה בנונשלנטיות את ת.ז. מהתיק שלה והציגה בפניי, אכן ילידת 1966. לא האמנתי. "תשמעי, מה הסוד?"- שאלתי והיא חייכה ושלפה, "הרבה סקס", אמרה. לחצתי על לחצן "מזכירה" בטלפון, "אפשר כוס מים, בבקשה", ביקשתי מדקלה, מזכירתי הנאמנה, ולה אמרתי, "לפני שאתייבש", והיא המשיכה לחייך...

אלה הגיעה למשרדי באחד הבקרים ללא תיאום מוקדם. דבר שבדרך כלל אינני נוהג להיענות לו. "סדר" הוא תכונה שהומצאה בשבילי: יש טלפון, יש יומן, אפשר לקבוע פגישה, ואז אני מוכן. אבל את אלו שדופקים בדלת, אני מתעקש שלא לקבל. תמיד ניפרד כידידים, כשבידם כרטיס ביקור שלי, שבדרך קבע ממתין במעמד מיוחד ליד הדלת, לכל אלו שלא שמעו על "פגישה מראש" .

אבל כשדקלה סיפרה לי חצי שעה קודם לכן, שהיא מסרבת ללכת, ניגשתי בעצמי לדלת, באמצע כתיבת הדו"ח על ההיא שתפסה את בעלה עם מאמנת הכושר שלו  (על כך בסיפור אחר), ויצאתי אליה. כשראיתי אותה, הייתי צריך לבלוע רוק. היא הייתה גבוהה, 178 לערך, גוף חטוב מאוד, מכנס לבן צמוד בגזרה נמוכה, חולצת בטן עם חזה, שהייתי מוכן להתערב שיד מנתח טובה מאוד ניכרת בו, ושיער בלונדיני מתנופף. "כן", שאלתי, "במה אפשר לעזור? למה את מתעקשת עכשיו?" שאלתי, "כי זה מדובר בבן שלי" אמרה, "וזה דחוף", הוסיפה, במבטא רוסי כבד.

אני רוצה לראות, מי מכם היה מתעקש על "סדר" ותור מראש כש... נמצאת בדלת. כמובן, שכחתי את כל האמור לעיל, והיא הובלה אחר כבוד לחדר ההמתנה.

עברו מספר דקות, שבעיקרן ניסיתי להתכונן, אבל לשווא. עיני לא ירדו מהמסך הקטן שתלוי מולי ומראה לי את חדר ההמתנה שלי. מסקנה, שהגעתי אליה, לאחר שחלק ניכר מאוסף המצלמות הישנות שלי החל להעלם, במיוחד לאחר המתנה ארוכה של לקוחות.

כשנכנסה הייתי נפעם ממנה. שאלתי אותה לפשר בואה אליי, והיא הסבירה, כי עלתה מרוסיה לפני 8 שנים, הכירה גבר ישראלי גדול ממנה ב- 10 שנים, נישאה לו וילדה את בנה יחידה, דימה, כך קראה לו. בעלה, איש היי-טק, שהוריו מהעלייה הרוסית שבשנות ה- 70. השניים חיו, כך סיפרה לי, בדוחק רב. הוא עבד בחברת היי-טק ועשה חיל, אבל חוץ מלקנות דירה עם משכנתא גדולה ורכב לכל אחד מהם לא הצליחו לחסוך. היא עבדה כתופרת אצל תופר מקומי, חותכת, תופרת, גוזרת ועושה מכפלות בעיקר.

הכל היה טוב, עד שיום אחד החלה לשים ליבה, לכך שבעלה "מתעסק" עם חברתה הטובה ביותר, שגרה בדיוק בבניין ממולה.

בהתחלה העירה לו, אחר-כך כעסה עליו, אחר-כך כעסה על החברה, אחר-כך שבה הביתה יום אחד מוקדם מהרגיל ותפסה את שניהם יחדיו, במיטה, בלבוש אדם וחווה, הקימה מהומה, החברה נסה לדרכה עם תחתוניה בלבד לגופה, בעלה, להפתעתה, הפליא בה את מכותיו. המשטרה הגיעה כעבור שעה, וכעבור שעתיים הורחק הבעל לשבוע ימים בפקודת מפקד התחנה. כעבור שבוע חזר לביתו והודיע לה, שהבית נמכר, וכך גם רכבה שכבר... לא בחנייה... כמו שעיניי נפערו, כשסיפרה לי זאת, כך גם עיניה. כשהגיעה למשטרה שוב, הוברר לה, כי הכל חוקי: הרכב שהיה רשום על שמו- זכותו למכור אותו, הבית, רשום גם על שמו, וזכותו למכור גם אותו, בקיצור... הקלות הבלתי נסבלת של הדברים הכי גדולים שיש לאדם, שיום אחד... אין לו אותם. "תגידי", שאלתי, "למה הדירה לא הייתה רשומה גם על שמך?" "כי לא ידעתי, באתי עולה חדשה, וכך הוא עשה, מה אני מבינה?", חייכה בחצי חיוך, עצוב. "והרכב?", הקשתי עליה. "גם כן, קנה אמנם מהזכויות שלי כעולה חדשה, אחר-כך  אמר, שנעביר בעלות על שמו, כי יש לו אחזקת רכב מהעבודה, ואני חתמתי, והנה... הלך גם האוטו".

בקיצור כל זה כאב לה מאוד, אבל... לפני שבועיים, לאחר שכבר חודשים היא אצל הוריה בדירת חדר בת"א, והוא במקום עלום, לקח ממנה גם את הדבר... הכי יקר לה בעולם... את בנה דימה.

בהתחלה זה היה כמעט כל יום, הפגישות שלו עם דימה. אחר-כך 3 פעמים בשבוע, אחר-כך ישן אצלו דימה כל שבת, "כי בכל זאת אצל ההורים שלי אין מקום", אמרה, ובפעם הראשונה הבחנתי בלחלוחית בזווית עיניה.

"יום אחד הוא הודיע לי, שהוא עובר דירה, ושיבוא לאסוף את דימה מבית הוריי. כשניסתי לברר לאן עבר, ביטל זאת באומרו, כי הדבר אינו חשוב. עכשיו אני מבינה מדוע..." והלחלוחית הפכה לדמעה.

"עברו חודשים, והתחלנו בהליכי גירושין. כבר בהתחלה הסתבר שיש בעיה, כי אני צריכה למסור לו את כתב הגירושין, ואני לא יודעת היכן הוא גר בכלל, שלא לדבר על כך שלעיתים הוא מחזיר את דימה באיחור של יום שלם, ואני... משתגעת, כי הטלפון שיש לי את המספר שלו, לא זמין, כתובת אני לא יודעת, וככה שאין לי עם מי לדבר... ופתאום הוא מופיע, מחייך כולו, ואני... משתגעת".

"ואיפה עורך הדין שלך?"- שאלתי, "איזה עורך דין?! בקושי יש לי כסף לאוכל לילד, הוא דאג, שיפטרו אותי מהעבודה. עכשיו אני תלויה במזונות שלו, ואין לי כלום", אמרה ולא הוסיפה. כאב לי מאוד... רציתי לעזור לה.

לא היינו צריכים לריב על המחיר. לחצנו ידיים. היא נתנה לי את הפרטים. עמדה למולי מחייכת. אני ניסיתי לא לתקוע את עיניי באזור שמתחת לסנטר, אבל ללא הצלחה יתרה, וסיכמנו, כי אתחיל לעבוד ביום שני הקרוב, עת יבוא לאסוף את דימה מבית הוריה, אז... גם אני אהיה שם.

"תני לי לעזור לך", אמרתי, "נראה לי, שיש פה הרבה  מה לעשות". היא חייכה, "תודה אייל, תודה רבה."

יום שני הגיע. אני לא יודע למה חיכיתי יותר, כשחיכיתי ליד ביתה, לזה שהבעל יגיע ויקח את דימה לביקור השבועי, או לחילופין לה, שתרד למטה ואוכל לראות אותה שוב. אזכיר לכם, שאלה הייתה פצצה בצורה לא רגילה, אבל... כמו כל בעל מקצוע טוב, שרואה את נושא עבודתו למולו ועוזב את כל מחשבותיו, כך קרה לי, כשבעלה הגיע לקחת את דימה. הוולבו שלו גלשה באיטיות בחנייה, הרמתי את המצלמה, ולחצתי "הקלטה". ראיתי אותו בבירור. הוא נעצר 2 מכוניות לפני. הצלחתי אפילו לתעד אותו מחייג אליה מהטלפון הקבוע ברכבו. עברו 3 דקות, והיא ירדה למטה, יד ביד עם דימה ותיק קטן. הם החליפו 2 משפטים קצרים, והוא יצא מהרכב... 'יא בא יה, איזה עמלק', אמרתי לעצמי. הוא היה כמעט 2 מ', שרירי, כל זרוע שלו הייתה כמו צינור 1 צול, היה לו גוף משולש לגמרי, שער בלונדיני קצוץ מארינס, יכול בקלות להיות כפיל של "דרגון", הרוסי שהפיל את רוקי כבר בסיבוב ה- 1 ב"רוקי

3", כמדומני. בבועה, שעלתה מעל ראשי, ראיתי אותו מנחית לי ימנית לפרצוף, ו- 4 משיניי הקדמיות עפות לרצפה. התעשתתי מהר, היא נפרדה ממנו והסתובבה חזרה לכיוון הלובי של הבניין. באופן אוטומטי העדשה של המצלמה התפקססה לה על הישבן. מיד נתתי לעצמי מכה על היד, והמצלמה חזרה לעמלק, שנכנס לרכבו.

התחלנו בנסיעה, הוא ואני, "דרגון ורוקי"...

עברו עשרים דקות, והגענו לפאתי שכונת עולים קטנה. הוא החנה את רכבו בסמוך לבניין ישן, שהטיח החיצוני בו מתקלף ויצא מהרכב, הילד שישב על זרועו היה כמו מחזיק מפתחות שאני מחזיק אותו. הוא טיפס במדרגות, מבעד לחרכים של גרם המדרגות ראיתי את רגליו נעלמות במקום כלשהוא בקומה ב', עכשיו כבר הייתה לי כתובת הבית שלו. חייגתי מיד לאלה, שאלתי אותה, האם היא מכירה את הכתובת... "כן, אלו ההורים שלו, הוא לא גר שם"... התבאסתי, אבל הייתי סבלן... עברו שעתיים לערך, והם ירדו יחד, הענק והקטנצ'יק.

'עכשיו, אחרי שהנכד ראה את סבא וסבתא, אין סיבה שלא יגיע לבית של אבא', הרהרתי.

ולא טעיתי. עברו 15 דקות, והרכב הגיע לשכונת יוקרה בעיר. הוולבו נעצרה ליד טירה גדולה עם מדשאה ירוקה גדולה. נתתי לו להיכנס פנימה, תוך שאני מתעד אותו. עברו 10 דקות, ויצאתי מהרכב. טיילתי להנאתי כעובר אורח מזדמן, תוך שאני מכוון את תיק הצילום מעבר לחומה. היו בה פסלים, אפילו קצה של בריכה הצלחתי לראות. אין ספק, האיש חי בסטייל...

עברה שעה, עברו שעתיים. 'הגיע הזמן לתרגיל מס' 1', חשבתי לעצמי, הרמתי את מכסה תא המטען, ופתחתי את פקק הרדיאטור.

פתחתי את שער הכניסה לבית, ונכנסתי למתחם... הגעתי לדלת ודפקתי. הכנתי את הצוואר שלי לכיוון למעלה, מוכן לקראתו כשיפתח את הדלת. הדלת נפתחה, אבל מייד יישרתי את צווארי. למולי עמדה "ונוס" בכבודה ובעצמה... חשבתי שאלה פצצה... זו הייתה 2 פצצות ועוד עם כותונת לילה... "איזו הצלחה"... כמעט נפלט לי. "סליחה", אמרתי, "אני צריך מים לרדיאטור, לרכב, אני תקוע"..."בוא תיכנס", אמרה... "בבקשה". כשהסתובבה, נפלתי. החלק הקדמי של הכותונת היה בצבע קרמיקה לבנה, האחורי- שקוף לגמרי, והיא הייתה עם תחתון קטן... 'אלוהים, איפה אני? בגן עדן?...' פתאום השמש נעלמה, ונהיה צל. הסתובבתי לאחור, תוך שאני ממתין לה שתמלא לי בקבוק מים ריק מהברז... ואיזה ענק הוא היה עכשיו, כשעמד לידי... "כן, מה אפשר לעזור?", אמר בעברית במבטא רוסי כבד. "הוא נתקע עם אוטו שלו... צריך מים", עזרה לי "ונוס"... חייכתי. "תודה", אמרתי, והושטתי יד לקחת את הבקבוק שהגישה לי. הוא לא נראה מרוצה מהזר שמסתובב לו בתוך הבית, ולכן הודיתי להם בחום ונעלמתי משם. עשיתי עצמי מוזג את המים לרדיאטור, שמן הסתם טפטפו מצינורית הניקוז עודפים של הרדיאטור. סגרתי את המכסה ונעלמתי, לא רחוק, 50 מ' קדימה, ואז ראיתי אותו יוצא החוצה ומביט ימין ושמאל. 'זהיר... הא', אמרתי לעצמי, 'הוא יודע למה הוא כזה', הרהרתי.

כל אותו היום עקבתי אחריו. כשהחשיך יצא לבדו מהבית והחל בנסיעה. נסענו לעיר הגדולה. האיש הענק החנה את רכבו בסמוך למגדל דירות ונכנס פנימה. שלחתי את עוקב מס' 2 פנימה. זה הספיק לראות את המעלית נעצרת בקומה 9. במקביל פנה אליו השומר הגברתן שישב מאחרי שולחן עץ גדול. מובן, שהעוקב "התאדה" משם באמתלה, כי "טעה בכתובת".

כעבור חצי שעה נכנסתי אני. "לאן בבקשה?" שאל השומר. "קומה  9, ל...", ונקבתי בשמו של הרוסי.  "אתה מתכוון לבחורות שאצלו", קרץ לי וחייך. "כמובן", חייכתי וקרצתי לו... ועכשיו הבנתי במה מדובר. נכנסתי למעלית, ולחצתי על מקש 9. יצאתי בקומה, ואיתרתי את המקום.  5' כוכבים'- היה כתוב על הדלת. עכשיו גם ידעתי, מה לומר לשומר בפעם הבאה. פניתי לגרם המדרגות, ונכנסתי פנימה. טיילתי בין הקומות 10 דקות, ולאחריהן יצאתי, חלפתי על השומר בקריצה, וחזרתי לרכב.

עכשיו ביקשתי מעוקב מס' 2, שיכנס פנימה ויאמר לשומר "5 כוכבים".  עברו 3 דקות, ובקשר דווח לי שהעוקב במעלית. כעבור 10 דקות ישבתי ברכב, וראיתי את הקלטת של הוידיאו הסמוי, ובה הכניסה של העוקב  לבית, שבו 3 נערות ליווי. הוא החליט, שלא לבחור באחת מהן וללכת. כמובן, לא לפני שהוא נפרד לשלום מהענק, שישב במטבח על כוס קפה וקרא עיתון רוסי.

עכשיו הייתה לי הוכחה, שלאיש גם מכון ליווי.

כשיצא משם בשעה 2 לפנות בוקר, עם אחת הנערות, חייכתי. שוב נתפס. ולא טעיתי. הענק הגיע לביתו, הנערה נכנסה איתו פנימה, תיעדתי הכל, ונפרדתי ממנו בעייפות.

למחרת, בבוקר מוקדם, המתנתי לאיש בסמוך לחוילה המפוארת. הייתי חריג במקום. לכל בית כזה מגרש חניה ל- 10 מכוניות בתוך המתחם, כך שהסבירות, שמשהוא חונה בחוץ היא קלושה. התפללתי שיצא מוקדם, ותפילתי נענתה. כעבור שעתיים לערך הוא יצא עם הילד. התחנה הראשונה הייתה סטודיו לצילום. 'כנראה, לפתח תמונות', חשבתי לעצמי. התחנה הבאה הייתה משרד הפנים העירוני. אז כבר שלחתי את מס' 2 פנימה. כעבור דקות הוא חזר מתנשף: "הוא מוציא דרכון לילד, אמר שזה דחוף, כי יש לו טיסה מחר"... "וואהו... וואהו..." הזדעזעתי, "הוא מתכוון לברוח לחו"ל עם הילד, לכן צילם אותו בפוטו, בשביל דרכון".

חייגתי מיד ל"פצצה". "אני צריך לראות אותך דחוף"- אמרתי, "תוך שעה אני אצלך", אמרה, וכבר חיכיתי לה...

תוך שעה ישבנו בחדר הצפייה במשרדי, הקרנתי בפניה את כל יום המעקב הראשון+ את הבוקר+ את המידע שקיבלנו שהיה עודנו "טרי וחם". היא החלה לבכות ... "הוא רוצה לברוח...עם דימה..." הגשתי לה טישו...

היא הייתה בלחץ אדיר. עו"ד לא היה לה, וצו עיכוב יציאה היה הדבר הראשון שעליה לעשות... לפני שיברח.

טלפנתי לעודד, חברי החוקר מלפני שנים, שלימים הפך לעו"ד מסחרי מצליח, סיפרתי לו על הפצצה שבחדר השני. הוא, שהתגרש שנה קודם לכן, ביקש שתגיע אליו בדחיפות, שלא "יפספס" את "הפצצה".

סידרתי לה טרמפ אליו. עוד באותו היום הוגש צו עיכוב יציאה לביהמ"ש. 'עכשיו כבר נותר להמתין ולראות את פרצופו של "דרגון", כשיגיע  עם המזוודות לשער היציאה בנתב"ג ויאלץ לעצור ולחזור...' צחקתי לעצמי.

סוף דבר: מאז עברו 6 חודשים לערך. עברו 3 ימים מאותו יום מעקב ועד לרגע שבו הגיע "דרגון" לנתב"ג ושם 4 שוטרים נאלצו להרגיע אותו.

עוה"ד עשה עבודה כל כך טובה, עד שבית המשפט החליט, שהאבא יראה את הילד רק עם עובדת סוציאלית, פעם בשבועיים בלבד, במתקן הסעד העירוני. גם המזונות הזמניים קפצו לגבהים מטורפים. "מי שממשלם שכ"ד  3000 $, יכול לשלם 1500 $  מזונות", קבעו, והפצצה... הפצצה מאושרת, היא חיה עם עו"ד , צעיר, נחמד, גרוש, וכן ,כן , קוראים לו עודד.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו. לתגובות:eyal@raz-pi.co.il

 

עוד באשדוד
אתר לוקאל 16/09/2018
אתר לוקאל 16/09/2018
אתר לוקאל 12/09/2018
ב(ע)ין השורות
הרב אליהו שדמי, מנהל חב"ד רעננה 12/09/2018
לצום בהיריון או לא?
אתר לוקאל 12/09/2018
חשבנו שיעניין אותך גם...
האוהבים הצעירים
"ותרעד האדמה"
התחלות חדשות
אזעקות באזור הצפון
אזעקות באזור הצפון
סליקת אשראי באינטרנט?
מפגע בטיחותי בשכונת גליל ים החדשה
מפגע בטיחותי בשכונת "גליל ים" החדשה
אלימות במשפחה
גלגולו של פלסטיק