הרצליה

עיין ערך האהבה

שגית הלל ברגרפרוינד מהרצליה החליטה לתרום כליה לאישה שלא הכירה ובמעשה זה פתחה שרשרת של חמישה תורמים וחמישה מושתלים, וכולם כיום חשים בטוב. באמצעות הסיפור שלה יש לה מסר להעביר: "הפוקוס צריך להיות על ההצלחה עם תחושת הסיפוק בסוף ולא על המכשולים שבדרך"

בילי בסרגליק 13/06/2019
שגית הלל ברגרפרוינד.
צילום: דגנית ארטמן

"הערך היחיד שהנחה אותי הוא ערך האהבה", כך מסבירה שגית הלל ברגרפרוינד שהחליטה לתרום את הכליה שלה לאישה שלא הכירה. סופו של הסיפור מפתיע, כאשר שגית פתחה שרשרת של חמישה תורמים וחמישה נתרמים שהושתלו בגופם כליות, וכולם כיום חשים בטוב. "נכון להיום זוהי שרשרת התרומות הכי גדולה שנעשתה בישראל", אומרת שגית שמזה שנה חיה עם כליה אחת. 

הכל החל לפני כשנתיים בשיחת טלפון שגרתית של שגית (47), מטפלת זוגית ואישית, מאסטר ב N.L.P ומטפלת התנהגותית קוגניטיבית, תושבת הרצליה, נשואה +2 עם אימה, שמחה. האם סיפרה לה על בן אחותה בן ה- 54, שנמצא במצב קשה כי הכליות שלו לא מתפקדות והוא עובר טיפולי דיאליזה. "לא פגשתי את בן הדוד הזה 20 שנה", משתפת שגית, "מיד אמרתי כן, אתרום. לא הייתה שנייה של מחשבה. מישהו צריך עזרה, מיד נחלצתי לעזור. הייתה שתיקה בצד השני של הקו, אמי אפילו לא שאלה אותי אם אני בטוחה, היא התרגשה שאני הולכת לעזור לבן אחותה".

שגית אמנם הייתה מוכנה לתרום אך הגוף של בן הדוד לא יכול היה אז לעבור את הניתוח כי היה חייב לעבור ניתוח קיצור קיבה לפני. כך חלפה כמעט שנה. כאשר בן דודה היה מוכן לכך צלצלו לשגית ושאלו האם היא מוכנה לחזור לתהליך. "כמובן שאמרתי כן. במהלך השנה שיתפתי את בן זוגי. הוא וילדיי לא התלהבו. לא חשו כמוני. הם מאוד דאגו לי ולא הבינו מדוע אני צריכה לסכן את עצמי וגופי כדי להקריב למען מישהו אחר. עלו גם שאלות מה יקרה אם הם יצטרכו תרומה ואני לא אוכל לעזור להם. כל הזמן הזה הייתי רגועה, הרגשתי שזה משהו שקל לי לעשות, משהו שהגוף שלי מסוגל לעמוד בו. הייתי ממוקדת מטרה, לא היה מקום לכל השאלות, החששות, הפרשנויות. ברגע ששמעתי שיש קרוב משפחה, שיש בעיה, ואני יכולה להציל אותו, זה היה ברור לי שאני אעזור לו. היה לי איזה ביטחון שאם קרובים יותר יצטרכו יהיה מי שייתן להם".

 או אז חלה תפנית בעלילה. שבועיים לפני הניתוח, נפגשו שגית ובן דודה אחרי כ- 20 שנה, בוועדה האחרונה לפני הניתוח. "המפגש היה מרגש, מביך, הרגשתי שיש מבוכה מצדו כי במשך שנה הוא ידע שאני הולכת לתרום לו ואני לא צלצלתי אליו והוא לא צלצל אלי. הכל עבר דרך קרובת המשפחה. אני חושבת שמה שהביך אותו שמישהו צריך לסכן את חייו עבורו. הוא כמובן מאוד הודה לי".

התור לניתוח נקבע. שבועיים לפני הניתוח צלצלה לשגית ענת מתאמת ההשתלות של בית החולים בלינסון. "היא אמרה שהם עשו הצלבות במחשב, וגילו שאני יצאתי מתאימה גם לאישה בת 55 שמחכה חמש וחצי שנים לתרומת כליה, חיפשו לה בארץ ובעולם ולא מצאו, והגוף שלה מלא בנוגדנים, ואני מתאימה לה ממש כמו אחות תאומה. ביקשתי לחשוב על זה. ענת הבטיחה לי שברגע שאני אתרום לאישה, לבן דודי יימצא תורם אחר כי לו יחסית קל יותר למצוא תורם ולאישה היה מורכב הרבה יותר".

שגית התייעצה עם בן זוגה, עופר, ועם אימא שלה ואחיותיה, והחליטה לתרום לאישה כליה. "התניתי תנאי, שבן דודי לא יחכה הרבה זמן כי הוא כבר סובל ושלא יתפשרו על איכות הכליה שהוא יקבל. היא אמרה שהם לא יעכבו זאת יותר מחודש, וכבר הייתה לו מישהי בכוונת שהיא יכולה להתאים לו."

ברגע ששגית אמרה כן והסכימה לתרום לאישה את הכליה, נפתחה שרשרת של תורמים ושל הזדמנויות. 24 שעות אחרי ששגית אמרה כן, הגיע במקרה תורם, שקרא מודעה בפייסבוק, שקראה לתרום לאדם שאיננו מכיר. "האיש הזה נמצא כמתאים לתרומה לבן דודי, ואז נפתחה שרשרת הזדמנויות. בעלה של האישה שהייתי אמורה לתרום לה כליה החליט לתרום כליה לגבר אחר, ואילו התרומה הזו גרמה לאשתו גם לתרום. כך הפכנו להיות חמישה תורמים לחמישה נתרמים".

 בארץ ישנה רשימת המתנה להשתלות. מי שאיננו בראש הרשימה, יכול להביא תורם, שבין אם הוא מתאים לו או לא, הוא מקדם אותו לראש הרשימה. "בתרומה שלי, ברגע שהסכמתי לתרום, התאפשרה הצלבה רחבה ובמקום להציל אדם אחד, ניצלו חמישה."

 ב 10.4.18 נכנסה שגית לניתוח הוצאת כליה והיא הושתלה כבר באותו היום אצל האישה בת ה 55. למחרת הושתלה כליה בבן דודה של שגית. כך במשך יומיים, נערכו 4 השתלות בבית החולים בלינסון ואחת באיכילוב.

התעוררת אחרי תרומת הכליה בבית החולים, מה הייתה תחושתך?

"הייתי חצי מטושטשת, ואני זוכרת את עצמי, כשהתאוששתי מרימה ידיים בתנועת יש! עשיתי זאת. התחושה שלי הייתה של אושר, הקלה, סוג של ניצחון. הנה יכולתי לעמוד בזה ".

כל חמשת המושתלים עברו בהצלחה את ההשתלות וכולם בריאים היום. שגית והאישה שלה תרמה כליה שומרות על קשר. "הפגישה הראשונה בינינו הייתה לפני הניתוח בבית החולים. היו בכי, התרגשות, היא ממש רעדה. היא מאוד הודתה לי. במשך חמש שנים וחצי היא בכל פעם נקראה לבית החולים, עברה בדיקות ולא נמצא תורם מתאים, ובכל פעם הייתה מתאכזבת. בפעם הזו אמרו לה ברגע האחרון שיש כליה, רק לאחר שנמצאתי מתאימה, כדי לא לגרום לה לאכזבה".

 שגית והמושתלת שלה בקשר טוב, המשפחות נפגשו. "אני קוראת לה אחותי לכליה. "פיזית אני כמעט לא מרגישה הבדל. בכללי אני מאוד אנרגטית ואני חשה שטיפה הורדתי הילוך. חוץ מזה אני ממשיכה לעשות ספורט, לטייל ותוך שבועיים כבר נסעתי לחו"ל עם אישור מיוחד. ההחלמה שלי הייתה מהירה, אך אני חושבת שהכל בראש. היו סביבי עוד תורמים וההחלמה שלי הייתה הכי מהירה. אני מסתובבת עם איזו תחושה של התרגשות כשאני פוגשת את בן דודי ואת האישה שלה תרמתי. הקשר שלי עם בן דודי התהדק. לפעמים אני חשה איזו רגישות פיזית במקום של הכליה שאיננה, שוויתרתי עליה.

 בקרוב תצא שגית עם סיפורה המדהים לסבב הרצאות.

 "הבנתי רק אחרי שתרמתי מה הניע אותי ואיך עשיתי את זה, הלא אני תמיד אומרת קודם כל כן ואחרי כן חושבת איך. המטרה שלי היא להראות שכאשר אנו ממוקדים במטרה מסוימת שחשובה לנו, שאנו רוצים אותה מאוד, אז בעצם הפחדים זזים הצידה. אני רוצה באמצעות הסיפור שלי ללמד אנשים איך ליצור שינויים בחיים. אם הייתי הולכת לבדוק במה כרוכה תרומת כליה, ההשלכות, הסיכונים, יתכן שלא הייתי תורמת, אך אני בחרתי להסתכל באופטימיות על מה שכן התהליך הזה יכול לתת, על האפשרות החיובית שיכולה לצאת. עשיתי זאת בשביל לעזור לאנשים, הפוקוס צריך להיות על ההצלחה עם תחושת הסיפוק בסוף ולא על המכשולים שבדרך."

billie@netvision.net.il

עוד בהרצליה
חשבנו שיעניין אותך גם...
מוחים נגד יוקר המחיה
גיל איצקוביץ
פרש מתחום ההייטק לטובת עולם הנדל"ן
עתיקה ואינטראקטיבית
אושרה למתן תוקף תוכנית שער העיר בבת ים
פצועה קשה בתאונה בנתניה
מפגש סל-גל עם תלמידים בהוד השרון
מפגש "סל-גל" עם תלמידים בהוד השרון
פותח דף חדש
'נשים זה לא הפקרות'