רמת השרון

לא יכולתי אחרת

הגננת והסופרת צילה דגון (75), תושבת רמת השרון, מדברת לרגל צאת ספרה החדש "לא יכולתי אחרת" על הילדים אותם חינכה, על האלימות במערכת החינוך ועל היחס לנשים בגיל השלישי

קרן שלהבת 24/10/2019
דגון. אני ניזונה מהסביבה, צילום: פרטי

הספר השישי של צילה דגון "לא יכולתי אחרת" הוא יומן מסע מרתק שבו  נחשף הקורא לאנשים, נופים ותרבויות מסקרנות, כולל כפר נודיסטים נידח, רחוק מאוד מביתה של הסופרת ברמת השרון.

גיבורת הספר, רוחל'ה, בת למייסדי ראש פינה, מתאהבת ומתחתנת עם עולה חדש ושרמנטי מבוגר ממנה בשנים רבות. אחרי מותו מחליטה רוחל'ה לצאת אל העולם הגדול ולחפש את האושר. במהלך עשר שנים היא נודדת בין יוון, אירלנד וכפר נודיסטים באי שהופך לביתה.

לדגון מלאו לאחרונה 75 והיא עדיין ממשיכה לטייל, לכתוב ולחוות את העולם. "אני אוהבת את החיים ולא מפסיקה לחקור ולחוות אותם. לשמחתי, אני מצוידת בכישרון כתיבה והמון מרץ. כמוני יש עוד מאות נשים, שלמרות שהגיעו לגיל הפנסיה, יש להן עוד המון מה לתרום. אחת המשאלות שלי היא שתינתן לכל הנשים הללו הזדמנות לעבוד ולתרום לחברה גם בגיל השלישי. יש לנו המון ידע וניסיון ולא פעם יותר מרץ מחבר'ה צעירים".

גננת מיתולוגית ברמת השרון

דגון, שהגיעה לרמת השרון בשנת 1971, היא גננת ותיקה. "היה ברור לי שאקדיש את עצמי לחינוך הדור הצעיר מתוך תחושה של שליחות ואהבת ילדים", היא אומרת. "מאות ילדים התחנכו ובילו בגן שלי עד שפרשתי בגיל 60. אני מסתכלת היום לאחור על התקופה הזו ואני מלאה בסיפוק. גם כיום, כשאני פוסעת ברחוב, עדיין מזהים אותי 'כצילה הגננת'. אני מתגוררת עדיין באותו הבית שבו היה הגן שבו לימדתי".

איך הגעת לכתיבה?

"אני כותבת מגיל צעיר שירים וסיפורים שבחלקם פורסמו בעיתונות היומית ובירחונים ספרותיים. במהלך השנים כתבתי בנוסף לספרים רבים, תכניות לימוד לחינוך הגיל הרך, תכניות ומחזות לרדיו והטלוויזיה. לצד כתיבתי הספרותית אני משמשת כתבת בעיתונות המקומית ברמת השרון, בעיקר בנושאי מורשת וההיסטוריה של היישוב. אחד הספרים שכתבתי עסק בשימור זיכרונות המעברה ברמת השרון".

מה מושך אותך בכתיבה לילדים?

"אני כותבת לילדים מתוך היכרותי את עולמם, צרכיהם וסקרנותם. הנושאים לכתיבה לקוחים מעולם הילד וסביבתו, כשלעיתים אני מפליגה על כנפי הדמיון. בספרים שלי אפשר למצוא תשובות לשאלות המעסיקות את הילדים לצד נושאים הבאים לגרות את עולמו הפנימי ואת חשיבתו".

מה גרם לך להפוך לגננת ומה לדעתך צריך לעשות כדי למגר את תופעת ההתעללות בגני הילדים כמו במקרה של כרמל מעודה ?

"מאז ומתמיד רציתי להיות גננת. פתחתי את הגן 'הגנצ'יק של צילה' בתום לימודי החינוך. לימדתי עשרות דורות של ילדים, כשבהמשך לימדתי את הנכדים שלהם. למדו אצלי ילדים שהיו מחוננים וגם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. עבורי כל ילד היה עולם ומלואו. לגבי תופעת האלימות - מקרים אלו מתרחשים היות וכל אישה יכולה לפתוח פעוטון לילדים עד גיל שלוש. ברגע שאין פיקוח ואין הסמכה לגננות מתקיימת פרצה למקרי האלימות כלפי הפעוטות. כמו בכל מקצוע צריך לדרוש גם כאן לימודים והסמכה. לצערי מקרי האלימות לא נגמרים רק בגני הילדים. צוותי החינוך נוהגים לא פעם בפטרונות כלפי הילדים ולא פונים אליהם בגובה העיניים".

ספרי על מקרה מתוך שנותייך כגננת שנחרט בזיכרונך?

"אחד המקרים שנחרט בזיכרוני קרה לפני 40 שנה – בזמן הפיצוץ בתע"ש. הבית שלי נמצא בקרבת תע"ש. הפיצוץ התרחש בשעות הבוקר המאוחרות וגרם להעפת זכוכיות ומוטות ברזל לכל עבר. באותם רגעים כל מה שרציתי היה להגן על הילדים שהיו איתי. זה היה אירוע מפחיד וטראומטי. אני והצוות פינינו את הילדים למקום מוגן והתחלנו להתקשר להורים שיגיעו לקחת את ילדיהם. במהלך ההמתנה נכנס אלינו לתוך הגן בחור צעיר מתולתל ששיערו התמלא ברסיסי ושברי זכוכיות כשאור קרני השמש האיר אותן. הוא נכנס לגן כמו מלאך ועזר לנו עם כל הילדים".

הייתה לך ילדות טובה?

"הוריי היקרים הם אלה שנטעו בי, או יותר נכון העצימו, תכונות אופי שעיצבו את חיי. אבי היה איש של עקרונות, מצפון, סוג של 'מתקן עולם'. אמי הייתה אישה חזקה ושאפתנית. הם אלה שסללו לי את דרך התנהלותי ואישיותי. מאמי המשוררת ירשתי, כפי הנראה, את יכולות הכתיבה שלי. התחלתי לכתוב מגיל צעיר, בתחילה בעיקר שירה, ומאוחר יותר סיפורת למבוגרים, לילדים ולנוער".

בימים הקרובים יראו אור שני ספרי ילדים שכתבה. כשאני שואלת אותה איך הגיעה לכתיבה למבוגרים היא אומרת כי "בכל סופר קיים מטען רגשי הלקוח מעולמו האישי שאותו הוא מביא ליצירתו, לכתיבתו. לצד העולם הפנימי שלי אני ניזונה מהסביבה בה אני חיה ופוקדת ליד הבית ורחוק ממנו, אותה אני נושמת, חשה ורואה".

על מה את כותבת?

"החומרים לכתיבה לקוחים ממפגשים, לעיתים מזדמנים, כשאני מרשה לעצמי להציץ אל עולמו של האחר שאינו מוכר לי. אני יכולה לשבת על ספסל בתחנת אוטובוס ולהקשיב לסביבה הרוחשת חיים מעניינים עם סיפורים שרק שם אני יכולה לשמוע".

את כותבת בספר על בעל מתעלל. איך הגעת לזה?

"הגבר המוזכר בספר חולה במחלה הגורמת לו להפוך לאלים. האם האהבה היא שמנתבת את התנהלותה של גיבורת הספר או ההבנה כי זו הייתה בחירה שלה כשהיא מחליטה להמשיך ולתמוך בו ובמחלתו. כל אחד יבחר לקחת את המסקנות למחוזות המתאימים לו".

זה נשמע כמו לגיטימציה לגברים מתעללים.

"בשום פנים ואופן לא. בספר הזה אנחנו פוגשים בעל חולה שבין פרקי התקפי הסכיזופרניה, כשהוא חוזר הביתה לאחר האשפוזים רוחל'ה ממשיכה לטפל בו ולסעוד אותו. בחרתי לכתוב על נאמנותה של האישה לבעלה מתוך הבנה שהוא לקה בנפשו בזמן שהתנהג באלימות - לכן היא לא עזבה אותו. אני לא עושה עבורה חשבון נפש. לאחר קריאת הספר השאלה מותירה כר פורה לשיח אישי וציבורי ולדיון על משמעות הקשרים הבין אישיים בתקופות שכאלה. זה יכול להתרחש גם אצל השכנים בבית שממול".

במהלך טיולייך חיית בכפר נודיסטים. איך היה לחיות בכפר מסוג זה?

"מה שהרגשתי מול גופם החשוף של הגברים והנשים היה סוג של 'בלי מחיצות' שכאילו הכול טהור ופשוט. זה לא שייך לעולם שלי אבל לכול אדם קיימת הזכות לבחור לחיות את חייו כראות עיניו. אין ספק שזה מסקרן את מי שלא שייך לאותה קהילה שעבורם זו התנהלות הכי טבעית".

עוד ברמת השרון
חשבנו שיעניין אותך גם...
עובדי ההוראה בביה"ס המצטיינים יתוגמלו בבונוס כספי
נפסלה מועמדות רוכברגר לראשות העירייה
נפסלה מועמדות רוכברגר לראשות העירייה
קשיש הורשע ברצח אשתו
קשיש הורשע ברצח אשתו
מתפללים בבית הכנסת אהבת ישראל
"לא ניתן שיזרקו אותנו"
השתמשה באשראי של חברתה
גבר נכווה ברמה"ש
"הכינותי מראש ולא במקרה"
הוד השרון בחרה: אמיר כוכבי