רעננה

"למדתי לשרוד"

במשך שנתיים וחצי העבירה מינה וולף, כיום בת 82, את ילדותה בגטו קובנה. לאחר שהסתיימה המלחמה היא גילתה שאביה נספה באושוויץ. "אני בדעה שלא צריך להסתכל לאחור, אלא לחיות את ההווה ולחשוב על העתיד"

זאב גולדשמיט 01/05/2019
וולף.
צילום: פרטי

מינה וולף (82) לא עברה חיים קלים בילדותה. היא נולדה ביולי 1937 בקובנה, ליטא, ובמשך שנתיים וחצי העבירה את חייה בגטו קובנה, ממנו ניצלה בזכות גוי מקומי, שהכיר את אביה. כניצולת שואה, הערב (רביעי) היא תדליק אבוקת זיכרון בטקס שארגנה עיריית רעננה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. בנוסף, שישה ניצולי שואה, מלווים בבני משפחתם ובחניכי תנועות הנוער, ידליקו שש משואות זיכרון.

"לסבא שלי היה בית חרושת לפרוות, עורות וחומרי גלם", מספרת מינה וולף. "ב-1940 הרוסים השתלטו על ליטא והלאימו את הרכוש של משפחתי. אמרו לסבא שמהיום בית החרושת כבר לא שייך לו. היה לנו בית גדול ויפה, וגם אותו הלאימו במשך הזמן.

 
החיים בגטו קובנה

 "ביולי 1941 העבירו אותנו לגטו קובנה. כולם התלוננו שהיה רעב, אבל אני לא זוכרת. מה שכן זכור לי שחיינו בפחד תמידי. אבא שלי דאג שאלמד קרוא וכתוב, וזה עזר לי כשהתבגרתי. בחורף היה קר מאוד. גרנו בבלוקים עם מטבח ושירותים משותפים. אבא היה צריך לעבוד כדי לקבל תלושי מזון לכולנו, וככה שרדנו. הרגשנו פחד קבוע מהחוקים החדשים שהגרמנים המציאו. היו מקרים שנדרשנו לצאת לכיכר המרכזית בגטו, העמידו אותנו בשורה וקראו לזה 'אקציה'. אחותי סיפרה שבזכות זה שמשפחתי עבדה, לא ירו בנו".

וולף הוסיפה: "כשהוציאו אותנו לכיכר, עשו לנו סלקציה. אמרו לנו לפנות ימינה, ולאחרים אמרו לפנות שמאלה. ימינה היה לחיים, שמאלה למוות. זו היתה אקציה הכי גדולה נגדנו. ממש הושפלנו".

"ב-1944, אחרי שנתיים וחצי בגטו, נאצי אחד שעבד בגסטפו והכיר את אבא, הסכים להוציא אותי מהגטו. בהתחלה הוא הסתיר אותי בביתו, אבל הוא חשש שזה מסוכן, והעביר אותי למשפחתו באחד הכפרים. הייתי אז ילדה קטנה בת שש וחצי, ונאלצתי לעבוד במרעה של פרות, חזירים ואווזים. זו הייתה עבודה קשה, לא יודעת מהיכן היה לי האומץ לתת לנערות מקומיות בגדים שהשגתי כדי שמידי פעם הם ירעו את הפרות במקומי, ובזמן הזה חשבתי וקראתי ספרים, בזכות אבא שלי שדאג שאלמד לקרוא".

בליטא היתה קהילה יהודית גדולה שמנתה מעל 200 אלף יהודים. בתום המלחמה נאמד מספר היהודים ב-8,000 נפש.  ב-8 ביולי 1944 סגרו את גטו קובנה. את הנשים שלחו למחנה הריכוז שטוטהוף בעוד הגברים הופנו לדכאו.

"זה היה האות לכך שהכפריים לא רצו אותי יותר והגעתי לוועד היהודי שמצא קרובת משפחה רחוקה שלי, אצלה גרתי חצי שנה, ואחר-כך אח של אבא, מארק שטיין, אימץ אותי במוסקבה. בכל אותו זמן לא ידעתי היכן הורי. רק במרץ 1945 נאמר לי שאימי שרדה את הגהנום בעוד אבי נספה באושוויץ. את אימי זכיתי לראות רק ב-1946. עברנו לגור בוילנה. לארץ עלינו ב-1959 דרך פולין, אחרי שנאלצתי להתחתן נישואים פיקטיביים".

מסייעת לניצולי שואה

שמה המקורי היה מנואלה. השם מינה ניתן לה על שם סבתה. ב-1964 מינה נישאה לשמואל, ולהם שני ילדים (ניר ואיריס) וחמישה נכדים (נועה, ניב, דן, שניר וניצן).  בשנת 1980 התמקמה ברעננה. היא בעלת תואר ראשון ושני בכימיה. רוב שנותיה עבדה במחקר ובבנק לפיתוח תעשייה. כשיצאה לפנסיה מוקדמת יצרה קשר עם ראש העיר דאז, זאב בילסקי, סיפרה לו שהיא דוברת שש שפות, וביקשה לסייע בקליטת עולים, ומשנת 1990 עבדה במחלקה העירונית לקליטת עלייה. במקביל עבדה גם בבית התפוצות, ועד היום היא מתנדבת ב"שי"ל" (שירות ייעוץ לאזרח) ומסייעת לניצולי שואה רבים לקבל את זכויותיהם.

"לי ולבעלי יש פנסיה ואני מקבלת רנטה מהאוצר, כך שאני חיה בסדר. אני מודעת לכך שיש ניצולי שואה שחיים בדוחק, אבל אם הם יידעו לקבל את הזכויות המגיעות להם הם יוכלו לחיות בכבוד, ואני דואגת לעזור למי שפונה לשי"ל. אני לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים. אני כל הזמן פעילה ובזכות זה אני מאושרת בחלקי. אני יוצאת להרצאות, לקונצרטים, לטיולים.

"העובדה שבילדותי הייתי בגטו לא השפיעה עלי. למדתי לשרוד. אמנם חשוב לזכור את העבר, אבל אני בדעה שלא צריך להסתכל לאחור, אלא לחיות את ההווה ולחשוב על העתיד. אישית אני מופתעת לפעמים מכוח הרצון וההתמדה שהיה לי להמשיך לחיות ולהגן על עצמי. מאז שאני זוכרת את עצמי הצבתי לעצמי מטרות ויעדים, תמיד אהבתי לעזור לאנשים ולתת עצות טובות, ועם כל הצניעות עזרתי להרבה ניצולי שואה".


עוד ברעננה
חשבנו שיעניין אותך גם...
תמונה אחת שווה אלף מלים
חשד: תכננו לפגוע בסוהר
נבחרה מנהלת חדשה לאגף חינוך
ממשיכה בעבודה
מנקים את מודיעין לחגים
מרוץ רונן ה-20 נערך בעכו
מרוץ רונן ה-20 נערך בעכו
נערה נפצעה בתאונה בבאר שבע
חגיגה של דמוקרטיה
חגיגה של דמוקרטיה