סופרים אתכם - תחרות הסיפורים של ''לוקאל''

אתר local 10.04.2012

צניחה
מאת: אורי אברהם

החלטתי להתנדב לצנחנים בגלל מונולוג אחד שנתן לי סבא שלי לקראת הגיוס - אני התלבטתי לאן ללכת אבל יצא ששאלתי אותו איך זה לצנוח. מסתבר שזו היתה כמעט אותה שאלה. הוא כחכח קצת בגרון ואז התחיל לדבר, כאילו חיכה כל החיים שמישהו רק ישאל...

אם אתה צריך לתאר במילה אחת את הייחוד שבחוויית הצניחה הראשונה שלך כנראה
תבחר בניגודיות.

אתה לא חושב ככה, אבל כשתתעורר כל כך מוקדם שתתהה אם בכלל ישנת, ותזכר שהבוקר אתה צונח. כשתזכר כמה פעמים קפצת מהנדנדה הקטנה ואחרי זה מהנדנדה הגדולה ואז מה''אייכמן'' בשביל זה, ותהיה בטוח שהאשכים שלך לא יסלחו לך לעולם. כשתשב יחד עם כולם, על גבך המצנח הכבד, ולצדך השחר מפציע. כשתעלה עם כולם על הקרנף ותשב עם כל הדבוקה שלך בצפיפות המעיקה של מטוס צבאי עם מושבים קשים מדי ומשענת רכה מדי. כשתזכר, תוך שבריר שנייה שהפתח בקדמת המטוס, שאתה מזהה בחצי מבט הוא הפתח שממנו יורדים. כשתרגיש את ההמראה הרועדת של המטוס המקרטע ותתהה האם אתה שמח שלא אכלת ארוחת בוקר או מצטער.

כשתראה את הדבוקה הראשונה עומדת בטור ובלי לשים לב תוודא שכל המצנחים שלהם מחוברים לכבל שנמצא במטוס. כשתראה את ראשון הקופצים בדבוקה מחזיק בדפנות הפתח ומחכה שהאור האדום יהפוך ירוק והמבט שלו חתום כדי להסתיר את הפחד. כשתראה אותם נעלמים תוך שניות בלי זמן לחשוב על העניין יותר מעשירית שנייה. כשתעמוד שם בעצמך, שלישי בדבוקה ובין חרכי המדים של אלו שלפניך תראה את העצים הזעירים, ואת הכבישים המיניאטורים ואת החול כאריג צהוב זרוע בדוגמה ירוקה ודלילה. כשבסופו של דבר גם אתה תקפוץ החוצה. אתה תחשוב שכדאי להחזיק את הידיים מעל מכסה הפינים של המצנח הרזרבי ואיך הרגליים צריכות להיות סגורות וישרות למטה, והראש מכונס לחזה, ואיך צריך לספור שלוש שניות, וכמה הרעש של מנוע הקרנף מורגש ברגע שקופצים. ואז, אחרי שספרת אתה תפקח את העיניים ותראה בחרדה שהרגליים שלך בכלל פתוחות ויותר גרוע הנעליים בגובה של הכתפיים.

ותגיד לעצמך שזה עוד כלום ותשלח מייד מבט חושש למעלה כשתחפש את הנר הנוראי הזה שסיפרו לך עליו כל כך הרבה, למרות שתגיד לעצמך שהסיכוי שזה יקרה לך הוא כל כך קטן. ואתה תהיה מוכן לפתוח מצנח רזרבי ואז..
אז תראה שבעצם המצנח שלך נפתח כמו שצריך.

כשכל הדברים האלו יקרו, כל הררי המתח ששכנעת את עצמך שלא היו שם בכלל יעלמו פתאום. ובעוד אתה מפנים כמה מתוח היית לגבי כל העניין הזה, הלב שלך יתרחב בפליאה כשאתה תבין שזה הצליח.

ואתה תסתכל לעבר האופק - יהיה לך אופק בכל הכיוונים, אפילו למטה. ואתה תשים לב שרעש מנוע הקרנף נעלם, ושיש עוד מספיק זמן עד שמגיעים לקרקע.
ואת השקט שמרחף סביבך בחיוך אתה כמעט תצליח לראות מרוב נוכחות.

ואז, כשתתחיל לגעת ברוח, אתה תשמע קריאה חלושה ומרוחקת ממישהו לידך, ואז עוד אחת ואולי עוד כמה.
והים שמולך, עם חולות פלמחים הצהובים, יהיו רחוקים כמו תמונה יפה שמישהו צילם איפשהו בארץ, אבל במקום שלא היית בו אף פעם.
ואתה תסתכל למטה ותראה שאתה יושב על נדנדה קטנה וירוקה שמחוברת ברצועות רחבות לשמים.
ואתה תחייך.
תאמין לי שאתה תחייך.
כמו שמחייכים לבד, כשלא מעניין אם מישהו רואה.
ואתה תסתכל שוב למעלה ולמטה, אחורה וקדימה ותתפעל מהעולם היפה הזה שרואים ומרגישים במרחק כזה מהאדמה.
והשלווה הזו תמלא אותך עד אפס מקום בכל אותם כלי קיבול נפשיים שלך שהיו מלאים עד לפני רגע בתדרוכים ותרגולות ולחץ.
ואת השניות האלה אתה תזכור הרבה זמן.
ובתזמון מוקדם ומדוייק, כך שלא תתקרב אפילו למיצוי של העילוי הנפשי הזה, האדמה תתקרב מספיק כדי שתתחיל לחשוב על גלגול, וכמה שניות אח''כ אתה כבר תהיה על הקרקע, שוכב בתנוחת ר'. ואז אתה תקום ותאסוף את המצנח ותזכר שרק לפני כמה רגעים הרגשת, קצת, איך זה לעוף.

ומאותו רגע אתה תהפוך למחפש. וכל פעם שתזכר באירוע הזה אתה תרצה להרגיש קצת כמו שהרגשת כשהניגודיות טרפה את הנפש שלך וגררה אותך מהלחץ המעיק אל השלווה המחייכת בצניחה הראשונה שלך.

בזה הוא סיים. תהיתי אם לשאול אותו מה הוא מציע לי לגבי הצבא, אבל הבנתי שהוא כבר ענה. אז הלכתי אחרי המונולוג וגיליתי שהתיאור שלו היה די מדוייק, אם כי אולי הוא אפילו גימד מעט את עצמת החוויה.