סופרים אתכם - תחרות הסיפורים של ''לוקאל''

אתר local 10.04.2012

מעלית הזמן
מאת: גאולה שינה

אני לוחצת על כל הכפתורים בבת אחת וממלמלת, כמעט ומתחננת, ''לא, בבקשה לא, זה לא יכול להיות''.

אחר כך אני צועקת. ''הצילו, הצילו, תצילו אותי'' ומכה בכח על דלתות המעלית. ''יש פה מישהו? תוציאו אותי מפה''.לא, אין פה מישהו.

כל גופי רועד. אני מוכרחה להירגע כדי לחשוב. להירגע ולחשוב בהגיון.
לא יכול להיות שהפחד הכי גדול שלי מתממש, אני חושבת לעצמי. לא יכול להיות. אולי מישהו עובד עלי. אולי יש במעלית הזו מצלמה נסתרת כמו בתוכנית טלויזיה שפעם ראיתי. אשה, בת דמותי, שפוחדת להתקע במעלית, מגיעה לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בפחד זה בדיוק. הקליניקה של המטפל ממוקמת בקומה גבוהה מאד, בדיוק כמו המשרד אליו אני חייבת להגיע עכשיו, ואין לה ברירה, אלא להשתמש במעלית.

כשהמעלית נתקעת, הפסיכולוג שלה מדבר אליה דרך הכפתורים ומסביר לה איך להירגע ולהתמודד עם הפחדים. אני מחכה שמישהו ידבר גם אלי אבל זה לא קורה. אני לוחצת שוב על כל הכפתורים. אני מוכרחה שמישהו ידבר אלי דרך הכפתורים. שיסביר לי איך להירגע ואיך לנשום כי אני כבר לא מצליחה ואיזו דרך נוראית זו למות במעלית אני חושבת לעצמי במעט המחשבה שעוד נותרה בי, מכל הדרכים המגוונות למות דווקא זו בחרה בי, ולמה, למה דווקא בי?

תשבי, אני אומרת לעצמי במעט ההגיון שנשאר לי, כי הרגליים שלך רועדות ואין לך ברירה, תשבי.

תנשמי עמוק אני נזכרת שהפסיכולוג אמר לאותה אשה מתוך הכפתורים ואני רציתי לצעוק עליו שיוציא אותה משם ודי, אבל הוא התעקש, תנשמי עמוק, הוא חזר ואמר, זה עוזר להירגע.

אף פעם לא הבנתי איך נושמים עמוק. כשהייתי ילדה והרופא אמר לי בפעם הראשונה לנשום עמוק הבנתי שאני כבר גדולה והתביישתי לשאול. עכשיו אין את מי לשאול. אני מוכרחה לנשום. עמוק או לא, אני מוכרחה. ואיך בכלל נקראת נשימה שהיא לא עמוקה?

שמישהו יציל אותי אני מיבבת, בבקשה שמישהו יציל אותי, אני לא רוצה עדיין למות. יש לי עוד חיים לחיות. יש לי ילדים שאני עוד רוצה לגדל ולחוות איתם חוויות. יש לי בעל שאיתו אני רוצה להזדקן, לשבת בגינה יד ביד ולהקשיב לציוץ הציפורים ולפטפוטי הנכדים. בבקשה, אני מרימה את עיני לתקרת המעלית המוארת, בבקשה אלוהי המעליות, תציל אותי.

אני מתרוממת ולוחצת שוב על הכפתורים. על כל אחד בנפרד. על כפתור הקומה הראשונה, ועל כפתור הקומה השניה, ועל כפתור פתח, ועל כפתור עזרה ועל כפתור עזרה ועל כפתור עזרה.
שום דבר. אפילו לא תנועה קלה. אפילו לא רשרוש.

אני רועדת פחות. אני מתיישבת שוב בפינת המעלית. אני מחפשת בתיק השחור והגדול שלי משהו, כמו שחיפשתי תמיד בתיק של סבתא שלי כשהגיעה לבקר. ריח של פודרה התלווה לסוכריה החמוצה שמצאתי אצלה ואני עכשיו מתגעגעת אליה. גם אני רוצה להיות בעתיד סבתא. אני לוגמת מים מהבקבוק שהוצאתי מהתיק שלי. יש למים טעם נהדר. טעם של חיים. אני גם מוצאת בתיק קופסה עגולה עם סוכריות קשות בטעמי פירות יער. אני מכניסה חופן סוכריות לפה ושוברת עם השיניים את כולן. למי איכפת עכשיו מהשיניים. אני נהנית מהרעש. כשכל המשפחה שלי בבית יש הרבה רעש. הילדים משחקים, הכלב נובח, הטלויזיה מרעישה. יש חיים. בבקשה, אני מסתכלת שוב למעלה, האור מסנוור אותי, אני רוצה לחזור לרעש שלי, בבקשה.

אני קמה בפעם השלישית ולוחצת על כפתור העזרה. אחר כך אני מכה באגרופיי בדלת המעלית ושוב לוחצת לעזרה. הכפתור מתחיל להבהב ואני מחסירה פעימת לב. ''גברת, הלו, גברת'', עולה קול מתוך הכפתור, ''את שומעת אותי גברת''. '' כן כן'' אני צועקת והלב פועם מהתרגשות, ''כן כן שומעת'' אני צועקת שוב, נזכרת שיש מראה במעלית ומביטה בדמות הפרועה שנשקפת ממנה, שורשי שיערותיה אפורים ''כבר מגיעים,כבר מגיעים''.

שתי דפיקות חזקות בדלת המעלית והיא נפתחת. בחור גבוה עם גבות צהובות שואל ''הכל בסדר גברת? הגעתי תוך חמש דקות''. זה לא יכול להיות אני רוצה להגיד לו כשעיגולים שחורים מתחילים להסתובב מול עיני, ''אבל אני יודע איך את מרגישה'' הוא ממשיך לדבר וקולו מגיע אלי מרחוק, מעבר לעיגולים שמשנים את צורתם לאליפסות וכדורים מקפצים ומסתחררים, ''במעלית הזמן עובר לאט''. אני מתקדמת בשני צעדים איטיים ואוחזת בידו המושטת אלי. ''הזמן לא עובר'', אני לוחשת לו ברגע בו אני גולשת למרצפות השיש המבריקות וראשי מכתים אותן באדום, ''הזמן לא עובר, אלה אנחנו שעוברים''.