אם עד עתה הרחיב המקרא בקדושת העם תחת הכותרת: ''קדושים תהיו כי קדוש אני..''. הרי שפרשת אמור (להוציא את תורת המועדות שבסופה) מופנית לקדושתם של האליטה בעם ישראל – הכוהנים - ובקריטריונים הנדרשים כדי לשרת את האל במקדש. ומסתבר שהאל קנאי מאוד בכל הקשור לאלו שמשרתים אותו באופן ישיר: '' כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן--לֹא יִגַּשׁ, לְהַקְרִיב... אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ--כִּי-מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי...''. ללא ספק הדרת נכים כוללנית, שמעוררת אי נוחות מוסרית בולטת.
חז''ל במסכת ''בכורות'', ברשימה ארוכה, שרק חלקה הזעיר נמצא בפסוקים עצמם, מונים את רשימת המומים המונעת מהכהן לשרת במקדש (כ-42 מומים שתכף ניגע במקצתם). הפרשנים המסורתיים בעת הקדומה, ובעיקר בעת החדשה, ניסו ומנסים עד היום, תחת מגבלת ה''פוליטיקלי קורקט'', להסביר כיצד אלוהי ישראל הרחום, זה שקבע ''כי בצלם אלוהים נברא האדם'', זה שמצווה לא לקלל חרש ולפני עיוור לא לתת מכשול? מדיר נכים בצורה גורפת מלשרת אותו!
ידוע שבעת העתיקה נכים ובעלי מומים היו נחותים בחברה. ישנן חברות שאפילו היו רוצחים בעלי מומים שכאלו (הספארטנים למשל). עצוב, אפילו מאכזב לדעת שתורת ישראל, שדי מצטיינת בחוקים סוציאליים, מדירה נכים. יש תירוצים, דחוקים מאוד לדעתי (ואני ממש לא מדבר על תורת הקבלה, לא עלינו, שעבורם כל בעל מום גם פגום רוחנית) הטוענים כי ראוי למלך שישרתהו אנשים שהינם מושלמים חיצונית. אך האדם העליון (Mensch Über) מצוי בכל מיני תורות גזע אפלות, לא בתורת ישראל. זו שניתנה לעם על ידי בחיר ובכיר בניה, משה, שהיה בעל מום בעצמו.
לא הייתי נדרש לכך, אלמלא לא היו לאיסורים הללו, תולדות מזוויעות גם בעת המודרנית: כגון, דיוני הלכה באם נכה יכול להיות שליח ציבור בבית כנסת? באם דיין החובש משקפיים יכול לשפוט? באם חרש יכול להתחתן? והאם מותר לעיוור להיכנס עם כלב נחיה לבית הכנסת? הן אמת, כי פשט הפסוקים אינו נתון, לצערי, לפרשנות, אך חז''ל בתלמוד ב'כתובות' ובעיקר ב'בכורות' (אגב, רבים מהתנאים והאמוראים היו בעלי מומים בעצמם) פותרים את העניין בכך שהם מונים כל מיני מומים, לכאורה הזויים, שמעקרים את עניין השלמות החיצונית מתוכן.
כשהתלמוד מונה למשל, ''נכפה, אפילו אחת לימים'' (כלומר, חולה אפילפסיה, שפעם ב..מקבל התקף) נחשב בעל מום. מי שיש לו ריח פה, או זיעה מרובה ועבד, הרי הוא בעל מום. מי שיוצא לו רוק מזווית פיו - בעל מום (ולדעת רב הונא: זבלגן (= שאינו שולט ברירו) לא ישא אפילו את כפיו) ויש מחז''ל שאפילו טוענים כי תכונות אישיות כמו יהירות הרי הם מומים וכו'. הנה לפי חז''ל מדובר במכלול מקיף של מומים, שלא קשורים לנחשלות חברתית מולדת או נרכשת, אלא שהם מונעים, בדיוק כמו פרזנטורים בפרסום שמפו, לייצג מותג. ואלוהים, תסכימו איתי הוא לא 'הד אנד שולדרס'.
ויפה כאן לשונו המקסימה של הרמב''ם במורה נבוכים: ''לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית [כלומר, שכלו, אישיותו], אלא בשלמות אבריו ויופי בגדיו, והמטרה [בתורה] רוממות שתהא לבית הזה [בית המקדש] ומשרתיו אצל הכול''.
לתגובות והרחבות: asher@local.co.il
|
חיפה 
עמוד ראשי
תגובה לכתבה
הדפסת כתבה
שלח לחבר
