Local חדשות
פוסטים בפייסבוק נוסטלגי בהרצליה
פוסטים מתוך קבוצת "זכרונות ילדות הרצליה"
צילום: מערכת

"אין אחד שלא אוהב להתרפק על העבר"

כזו תופעה ויראלית מזמן לא ראינו. מדי יום מצטרפים לקבוצת הפייסבוק "זכרונות ילדות הרצליה" 2,000 חברים. יובל גינסברג, שפתח את הקבוצה: "הדבר הכי יפה בקבוצה זאת התמימות והרצון של האנשים לעלות זיכרונות מהעבר הרחוק, לשתף חוויות, לחפש חברים מתקופת בית הספר"

אין הרצלייני שמחובר לפייסבוק ולא שמע או הצטרף לקבוצת הפייסבוק "זכרונות ילדות הרצליה" שמיום שני שעבר מטריפה את העיר. נתחיל בנתונים (נכון ליום רביעי לפני הצהריים): בתשעה ימים הצטרפו לקבוצה 19,309 חברים, פורסמו 6,100 פוסטים שקיבלו ביחד 270 אלף לייקים.

על כל זה אחראי יובל גינסברג שהחליט לקחת יוזמה ולהעתיק דבר שקיים במקומות אחרים. המעניין בכל הסיפור הוא שגינסברג (בן 43, נשוי לסילבי ואב לארבע בנות, יבואן של אופניים חשמליים ואלבומי תמונות) הוא בכלל לא תושב הרצליה אלא מתגורר מעל 20 שנים ברשפון.

"אז נכון שמעולם לא גרתי בהרצליה אבל למדתי בתיכון היובל, שיחקתי בקבוצות כדוריד בהרצליה, והתנדבתי במד"א בהרצליה, כך שיש לי קשר וזיקה לעיר", אמר השבוע גינסברג שסיפר כיצד נולד הרעיון לפתיחת הקבוצה: "אשתי במקור מראשל"צ, שם פתחו קבוצה כזאת לפני כמה שבועות. במשך שבוע היא התמוגגה על הקבוצה, מצאה מלא חברים מהעבר ובבית צחקנו שאיבדנו את אמא לשבוע, כי היא כל הזמן הייתה בתוך זה. היא המליצה לי לפתוח קבוצה כזאת בהרצליה ואמרתי, יאללה נלך על זה".

גינסברג פתח את הקבוצה והעלה כמה פוסטים, אבל גם הוא לא יכל לשער את ההיסטריה שהקבוצה תעשה. "הקצב של ההצטרפות היה מטורף מהרגע הראשון, בעיקר בסופ"ש שאז הצטרפו אלפים. מדובר על ממוצע של למעלה מ- 2,000 מצטרפים ביום, שזה דבר לא נורמלי".

גינסברג מציין את הייחוד של הקבוצה: "הדבר הכי יפה בקבוצה זאת התמימות והרצון של האנשים לעלות זיכרונות מהעבר הרחוק, לשתף חוויות, לחפש חברים מתקופת בית הספר, לראות אנשים שמתרגשים על זיכרונות העבר, אם זה מוכר הפלאפל השכונתי, הקיוסק ליד הבית, דמויות מפורסמות מהעיר, מורים מהעבר, אנשי ספורט ועוד. אחד הדברים שאהבתי לראות ש-80 אחוז מהמצטרפים הם חברים פעילים, כלומר לא רק כאלו שמסתכלים אלא עושים לייק, מגיבים או בעצמם מעלים פוסט".

כמה התעסקות זה שואב ממך?

"מהרגע הראשון ראיתי שזה מצריך ממני התעסקות יומיומית ולכן צירפתי את לילך טטרו כמנהלת קבוצה. זה מצריך התעסקות מאחר ולא הסכמנו שיעלו פוסטים שאינם קשורים לתוכן של הקבוצה. בעזרת דיווח מחברים נאלצנו להוריד פוסטים פרסומיים או פוגעניים שאין להם מקום בקבוצה הזאת, שכל כולה היא למטרת זיכרונות מהעבר".

מה הקבוצה עשתה לעיר?

"זה גרם להתרגשות להמון תושבי הרצליה ואני יודע שזה הפך לשיחת היום בעיר. אין אחד שלא אוהב להתרפק על העבר. קיבלתי עשרות פוסטים של אנשים שאמרו תודה, שזה הדבר שהכי מרגש אותם בפייסבוק".

כשפתחת את הקבוצה האמנת שזה יגיע לממדים כאלו תוך זמן כה קצר?

"האמת שלא. לא חלמתי שזה יעשה כזה הד. חשוב לנו לשמור על הפלטפורמה הזאת רק לתוכן הייחודי של הקבוצה".

ספר על פוסטים מרגשים במיוחד.

"אני יודע על אנשים שארגנו מפגשים של כיתות מבתי הספר בעקבות כך שפגשו אחד את השני בקבוצה. יש שתי חברות שלא נפגשו 22 שנים ומצאו אחת את השניה בקבוצה ונפגשו בלוס אנג'לס. יש מישהי שחיפשה חבר שהיה בכיתה שלה בעבר ומצאה אותו, יש עוד הרבה סיפורים מרגשים. יש גם פוסטים על אנשים שאותם מוקירים ומכבדים ולצערנו הם כבר לא איתנו. גם אני העלתי פוסט למען חבר שלי מהעבר שעבר אירוע והוא עדיין במצב של קומה. יש המון פוסטים מרגשים שתפסו יפה מאוד".

אתה רואה אפשרות שזאת תהפוך למעשה להיות קבוצה עירונית גדולה כדוגמת "רמתשרונים" ברמת השרון?

"אני לא בעד שהקבוצה תהפוך למשהו מוניציפלי. אני רוצה להשאיר את הקבוצה בתוכן הייחודי שבה פתחתי אותה, זיכרונות ילדות הרצליה. אנחנו לא נאפשר הכנסת תכנים פרסומיים, עירוניים או פוליטיים".

לילך טטרו, אותה צירף גינסברג כמנהלת הקבוצה למחרת פתיחתה, מסבירה כמה עבודה היא משקיעה בניהול הקבוצה: "זה אומר להיות כל היום עם האצבע על הדופק. אני נכנסת לפייסבוק כל רבע שעה כדי לעבור על כל הפוסטים. אני מרגישה כמו 'שוטרת', אבל עושה זאת באהבה גדולה. לשמחתנו, עד כה הסרנו פוסטים בודדים שלא היו ראויים".

האמנת שהקבוצה תתפוס בממדים האלו?

"האמת שלא. אלו מספרים שלא חלמתי שהקבוצה תגיע. הדבר הכי יפה בקבוצה שהיא נטו חברתית וקהילתית. נוצרו המון התקשרויות בין אנשים שלא דיברו במשך שנים וגם סיפורים עצובים ומרגשים, שאנשים גילו שחבריהם מהעבר נפטרו. המטרה שלנו היא רק לעשות טוב ושאנשים ימצאו בקבוצה את מה שחיפשו במשך שנים, התרפקות על העבר. בהתחלה היו אלו יותר בני הדור שלנו שהעלו פוסטים, אבל בימים האחרונים אנחנו רואים עוד ועוד פוסטים של אנשים מבוגרים יותר שמעלים זיכרונות מהעבר וזה מקסים בעיניי".

מהי התגובה המרגשת ביותר שקיבלת?

"מישהי כתבה לי שחייה הפכו לשגרתיים ופתאום הקבוצה פתחה לה את הזיכרונות מהעבר, וזה עשה לה ממש טוב על הלב. אני בטוחה שהעלנו המון חיוכים וזה מבחינתנו הדבר הכי חשוב. היה עוד משהו מאוד מרגש, כאשר נשים נזכרו שבצעירותן בילו רבות בחנות המיתולוגית למזכרות וניירות מכתבים "הולי הובי", שהייתה ברחוב סוקולוב 41. יצרתי קשר עם בעל החנות והוא שלח תמונות מהעבר שריגשו מאוד את הנשים".

איך את רואה את הקבוצה בעתיד?

"קשה עדיין לדעת, אב אני מאמינה שהקבוצה היא לא משהו רגעי אלא דבר שיישאר לאורך זמן".