Local העיר שלי
שאול דור ונחצ'ה הימן
שאולי דור לצד דיוקן של נחצ'ה היימן, ז"ל. חברות קרובה
צילום: פרטי

שיר פרידה

שאול דור, חברו הטוב של נחום (נחצ'ה) היימן ז"ל, מספר על מערכת היחסים הקרובה של השניים ועל הפרידה מהאיש שכל כך אהב

בשבוע שעבר, הלך לעולמו נחום (נחצ'ה) היימן ז"ל, חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת 2009 ואחד מגדולי המלחינים והמוסיקאים בזמר העיברי. את ימיו האחרונים עשה נחצ'ה ב"בית אור" בכפר סבא, כשלצדו חברו הטוב שאול דור, יו"ר ההסתדרות בכפר סבא והוד השרון, שדאג לכל מחסורו בשנים האחרונות. השבוע הגענו עם שאולי לחדרו הקטן של נחצ'ה, כדי לפנות את התכולה המעטה שהשאיר אחריו ונדהמנו נוכח התנאים בהם סיים את חייו אחד מגדולי התרבות העברית.

כבר בכניסה קיבלו את פניו של שאול עובדי המקום, אחים, מטפלות, אנשי תחזוקה, מרעיפים זה על זה חיבוקים ואהבה כאילו הכירו לאורך שנים רבות. שאול שהפך בן בית ניגש בעיניים דומעות לדלפק הקבלה, משאיר תמונה של נחצ'ה למזכרת ויחד אנו ניגשים את החדר.

בתוך החדר, ברגע אחד, פגשנו עצבות גדולה המעלה סימני שאלה רבים אודות היחס שלנו כחברה, לאנשי תרבות גדולים כל כך. בכניסה לחדר עמד הפסנתר החום, לצידו שולחן קטן עם מיקרוגל, מקרר ובסמוך מיטה עם טלוויזיה, לצידה הקלנועית ובצפיפות הגדולה – שלל פרסים ותעודות הוקרה מדמויות מפתח בתרבות הישראלית ובהנהגת המדינה – תמונות למזכרת והמון המון דיסקים, של אמנים המבצעים את מאות שיריו של נחצ'ה.

חברות מופלאה



"הכרנו בשנת 2000 בערך, כשכתבתי עם אריק לביא ז"ל את הביוגרפיה שלו", מספר שאול ועצב גדול בעיניו, "ישבנו בקפה בזל, אני עם כוס המים שלי ואריק עם הוויסקי שלו ופתאום עובר נחצ'ה. לא הכרנו אישית ואריק הזמין אותו לשבת איתנו ולהכיר אותי. ישבנו בערך שעתיים, דברנו ארוכות ומכאן התחילה הידידות. בהמשך נפגשנו ויצרנו קשר אישי שלימים הלך והתרופף, ולפני עשור בערך, באירוע מוזיקלי, נפגשנו שוב. התחבקנו והתרגשנו מאוד ונראה היה שלשנינו ברור שמכאן אנחנו לא נפרדים. התחילה חברות מופלאה בינינו, ליוויתי אותו בנישואיו השלישים והפכנו חברים קרובים".

"במהלך השנים עלתה מצוקה כלכלית. לא היה מי שידאג לו, שיסעד אותו והעברתי אותו בערך 5 דירות, מרמת גן לפ"ת, משם לבית הורים בהרצליה ואחר כך ליישוב בית אריה בשטחים", אומר שאול, "ראש המועצה אבי נעים פתח את הבית עבורו, נתן לו גם חלל שיוכל לאחסן ציוד שלו, דיסקים, ספרים וכל ההיסטוריה שלו בעצם. היום אני יכול להגיד שבבית אריה מוחזק אוצר של מדינת ישראל, משנות ה-20 וה- 30. אם הדברים האלה ילכו לאיבוד זה יהיה אסון".

מתי התחילה ההידרדרות הבריאותית במצבו?

"נחצ'ה מאוד אהב צמחים ועציצים, אתה יכול לראות אפילו בחצר כאן – הוא הקים את הגינה. זה היה התחביב שלו ובבית אריה הוא הרים שק דשן, מעד ושבר את הרגל והירך. הוא נזקק לניתוחים ושם בעצם החלה ההידרדרות. הייתי איתו בניתוח, במהלך השיקום כולו, אבל ברגע שהמטפל שלו עזב הבנו שאי אפשר להמשיך לטפל בו, הוא פשוט לא יכול היה ללכת, אבל נשאר צלול לחלוטין, מלא בשובבות שלו, פשוט ילד בגוף של מבוגר. הוא היה אדם חייכן, עם עיניים מדברות, שתמיד ידע לעמוד על שלו עד הסוף, ואם רצה משהו היה משיג אותו".

"הבאנו אותו ל'בית אור' בזכות הבעלים דורי זלצר, חבר טוב שלי שנידב את המקום ללא תמורה כספית, עד שהצלחנו לסדר את הקשיים הבירוקרטים מולם התמודדנו", אומר שאול, "במשך השנים החברות בינינו הפכה כל כך קרובה שידעתי עליו הכל. הוא לא פחד מהמוות, אבל חזר ואמר כל הזמן, 'בבוא יומי, אני מבקש שייכתב על המצבה שלי – נולד כמו צמח בר, חי כמו צמח בר והלך לעולמו, כמו צמח בר. תודה לכולכם'. ככה הוא כתב על פתק ונתן לי ביד, זה מה שהוא רצה. יצא לזכותי שהצלחתי לצלם אותו באחת הפעמים שניגן על הפסנתר בחדר, הניגון האחרון שלו בעצם".

מתי נודע לך על פטירתו?

"שלושה ימים לפני כן יצאתי לשליחות לגרמניה במסגרת העבודה שלי. באתי אליו ואמרתי לו שאני טס. הוא אמר שיהיה לו מאוד קשה בזמן הזה והרגעתי אותו, שזה יעבור מהר ואני עוד מעט חוזר.

"נישקתי אותו על המצח ועליתי למונית לשדה התעופה. שלושה ימים לאחר מכן אני מקבל טלפון משמוליק צבי, חוקר הזמר העיברי, שמספר שהוא בבית החולים עם נחצ'ה. ביקשתי להחליף איתו כמה מילים בטלפון, הוא מלמל ושאלתי אם הוא רוצה שאחזור ארצה, הוא מלמל 'זה בסדר, זה בסדר' ולפתע שמוליק לוקח את הטלפון ואומר לי שהוא איבד הכרה, לא מגיב.

"ניסיתי לחזור ארצה ללוויה ולא הצלחתי, הגעתי אחרי חמישה ימים וגיליתי לצערי שהמשפחה בחרה שלא לשבת עליו שבעה. עכשיו נותר לי להכין את המצבה שלו ובהמשך עורכי הדין, ביניהם שחר יחזקאל, היועמ"ש של ההסתדרות שליווה את כל התהליך, ייפתחו את הצוואה ויראו מה ביקש להשאיר למשפחתו. במקביל, אני מנהל משא ומתן עם קיבוץ גבעת השלושה, על הקמתו של המרכז למורשת הזמר העברי על שמו של נחצ'ה. ניסיתי שזה יקרה כשהוא עוד היה בחיים, אני מקווה שעכשיו נצליח".

אתה מרגיש פער שנפער בך בעקבות מותו?

"פער גדול מאוד", הוא אומר בהתרגשות ועיניו דומעות שוב, "בעיקר בחסרונו של האיש, של הדמות המיוחדת. היו בינינו דברים שאף אחד לא יכול להבין, מערכת יחסים אישית של אב ובן, של חברים טובים, דברים שהוא שיתף אותי וברגע שאוכל לדבר עליהם, תהיה פה רעידת אדמה, אנשים שפשוט ניצלו אותו לאורך הדרך".

שעות לאחר הפגישה שלח לי שאול הודעת SMS שבאמצעותה, ניתן אולי לסיים פרק חשוב בתרבות הישראלית, סיום עצוב משהו: "סיימתי כרגע לפנות את החדר של נחצ'ה," הוא כתב, "ארזתי בחפיסות קרטון מסע חיים, של חתן פרס ישראל".

שאול ונחצ'ה ז"ל כתבו יחד שיר אותו הלחין נחצ'ה בהמשך, תחת השם "הצוואה", הרי הוא לפניכם.

הצוואה
מילים: שאול דור ונחום היימן
לחן: נחום היימן

בבוא יומי...יפלו עלי שלכת
ובדרכים, מרבד של כוכבים כבים
ריחות של סתיו. נוגע לא נוגע
בצד ברושים בין השדות הרחבים

בבוא יומי תגיע השלכת
עלים יפלו על הגגות
גם אם נשוב, או נחזור, צריך ללכת
כשהחידות נותרו בלתי פתורות

בבוא יומי תישוב אולי הרוח
ותפזר את המילים / הצלילים עד תו אחרון
על גבול הלילה והיום כמו דף פתוח
תישוב הרוח על השיר האחרון


zeevshraga1978@gmail.com