שתי פרשיות מאתגרות יש בפרשה זו: הראשונה, פרשת המרגלים. השנייה, פרשת מקושש העצים ביום השבת, שנסקל למוות על ידי כל העם. בשתי פרשיות אלו, שלכאורה אין ביניהן דבר מן המשותף*, מדובר ב''עבירות'' לכאורה שוליות, שהעונש עליהן היה ''בלתי מידתי'' בלשון משפטית, ושערורייתי בלשוננו.
על כך שהוציאו דיבת הארץ רעה, נענשו כל דור יוצאי מצרים בכך שמתו במדבר ולא נכנסו לארץ. על כך שקושש עצים בשבת, נדון זה האיש למוות בלינץ' המוני.
אומר מייד, בעוד שאת פרשת המרגלים, שבסך הכול דיברו אמת, אבל הביאו לדמורליזציה בעם, אני עוד יכול להבין למה נענשו בכך שלא נכנסו לארץ. הרי שפרשת מקושש העצים בשבת ועונשו האכזרי תמוהה לי עד למאוד**.
מה עוד, ששתי סיטואציות אלו מוכרחות להיות קשורות אחת לשנייה, ולו בשל העובדה, ששתיהן מופיעות באותה פרשה. שנית, ''שתילתה'' של פרשה זו בפרשתנו, נראתה מכוונת גם לחז''ל, שאפילו טענו, כי לא מדובר בסדר הכרונולוגי של הדברים (כלומר, סיפור המקושש לא היה אחרי סיפור המרגלים) אלא פתרו זאת באמרתם הידועה: ''אין מוקדם ומאוחר בתורה''.
נאמנים לדרכנו הרציונאלית בפתרון דילמות מסוג זה, ננסה גם הפעם להבין על מה יצא קצפם של האל ומשה שליחו בשני המקרים הללו.
ישנן סיטואציות בכינון עם, מדינה, צבא, המכריחות את המנהיגות לבצע אקטים בלתי מידתיים, ואפילו, לכאורה, לא חוקיים, שבימי שלום ובימים כתיקונם לא היו מתבצעים.
אנו יודעים שבזמן מלחמה, למשל, חייל העורק במהלך קרב, יוצא להורג במשפט צבאי מהיר (גם במדינות דמוקרטיות וכן, גם בישראל). אנחנו זוכרים עם הקמת המדינה, את ''אלטלנה'' של בן גוריון. ובכלל אנו מכירים את דברי חז''ל, בלשונם הקולעת: ''עת לעשות לה' הפרו תורתך''. כלומר: ישנם מקרים שהחוקים הרגילים, נוהגי העולם, המוסר, הנאורות ו''זכויות האזרח'', מפנים את מקומם לטובת הכלל ועיצובו עד להגשמת מטרותיו. בני ישראל במדבר היו בדיוק בסיטואציה מסוכנת מאוד בהתגבשותם לכדי אומה. למעלה משנה והם מסתובבים במדבר, מנסים לחפש אמתלות (''ויהי העם כמתאוננים רע..'') ואפילו, המטרה שבשלה הם התחילו במסע הזה ממצרים, נראית עתה, לאחר דברי המרגלים, לא בטוחה להשגה, ולא מי יודע מה אטרקטיבית. זוהי דמורליזציה מסוכנת מאוד, שעלולה ''לשבור את הכלים'' של התגבשות האומה וכינונה. מקושש העצים ביום השבת, לא עבר, על פי פשט הפסוקים, עבירה הלכתית*** (לקושש עצים לא נאסר מן התורה, רק מדברי חכמים) ובוודאי לא חייב מיתה, אבל בקוששו עצים כדי לחמם, לבשל, לבנות, לא משנה מה, מכריז האיש בעצם, שהוא כבר לא סומך על אף אחד (גם לא על אלוהים), אלא על עצמו. בזמן הרגיש הזה, זמן שבו העם מצוי באובדן דרך ומטרה, פעולה התרסתית של אינדיבידואל, יכולה לגרור אחריה אומה שלמה הנמצאת בתקומתה. לכן, העונש היה מיידי, אכזרי ו''בלתי מידתי'' ולכן הפרשיות הללו קשורות אחת לשנייה.
הערות:
*במחלוקת התנאים במסכת שבת, יש טענה של ר' יהודה בן בתירה שהמקושש היה אחד מהמעפילים, לאחר חטא המרגלים.
**הסופר דוד פרישמן כתב סיפור דמיוני מלא ביקורת בשם ''המקושש'', שמחדד את הבעייתיות לאוזניים מודרניות.
*** האמוראים במסכת שבת ניסו לטעון כי אכן מדובר בעבירה מהתורה, כגון, מעמר, מוציא מרשות לרשות או תולש, אך פשט הפסוקים אינו כן.
לתגובות והרחבות: asher@local.co.il
|
הוד השרון 
עמוד ראשי
תגובה לכתבה
הדפסת כתבה
שלח לחבר
