Local העיר שלי
מיכאל הרשקוביץ
מיכאל הרשקוביץ. "אני מאמין שחייבים לשרת את המולדת"
צילום: אלן שיבר

חשוף בצריח

27 שנה לאחר הקרב המר בחווה הסינית הוכר מיכאל הרשקוביץ, תושב כפר סבא, כהלום קרב. היום, אחרי שנים של הדחקת הזוועה, עשרות טיפולים וכתיבת שני ספרים - הוא סוף סוף מסוגל לדבר

כמה סמלי שהדבר הראשון שחשים במפגש עם מיכאל הרשקוביץ (62) מכפר סבא הוא כאב. לחיצת היד של האיש הדוקה, לופתת, לא מרפה. ממש כמו סיוטי הקרב ההוא בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים.

"עד היום אשתי לא מעירה אותי אלא בנגיעה בקצה הרגל, מרחוק", הוא אומר בלי חיוך. "כי היא עלולה לקבל אגרוף או בעיטה. זאת תופעה נפוצה אצל הלומי קרב". היום, אחרי שנים של הדחקת הזוועה, עשרות טיפולים וכתיבת שני ספרים - הוא סוף סוף מסוגל לדבר.

מיכאל גדל בבני ברק, למשפחה לא חרדית, והתגייס לשריון – בעקבות ספרו של קהלני "חשופים בצריח". שנה לפני מלחמת יום הכיפורים נפצע בבטנו מפליטת כדור והוכר כנכה צה"ל, אבל על המלחמה לא ויתר.

מיכאל: "המלחמה פרצה בשבת. בראשון בבוקר כבר תפשתי טרמפים ונסעתי לרפיח לארגן לי טנק, אבל מצאתי בסיס נטוש".

חוץ מזה, מי ייתן טנק לנכה עם פרופיל 24? מיכאל מיהר לנסוע לצריפין לוועדה רפואית. "הייתי היחידי שבא להעלות פרופיל. כולם שם ביקשו להוריד ואני התעקשתי שיעלו לי. אחר כך הגעתי לג'וליס. במדשאות שם היו מאות שריונרים שחיכו לטנקים".

אחרי שנלחם להעלות פרופיל - מיכאל לא התכוון פשוט לשבת ולחכות. "חיפשתי בבסיס סמוך ומצאתי טנק. בדרך הצטרפו אלי עוד חבר'ה, אבל הטנקים היו ריקים לגמרי. ציידנו אותם במקלעים וארגזי רימונים, ועשינו תרגולות בשדות. התייצב בפנינו בחור נמוך שהציג את עצמו בשם אהוד. מסתבר שזה היה אהוד ברק שחזר מלימודים בחו"ל. ירדנו כ-14 טנקים על שרשראות לסיני".

יצאת לחזית חמישה ימים אחרי שפרצה המלחמה. האם לא הבנת כבר אז שהמצב בשטח חמור?
"לא. ברדיו שידרו הודעות מעודדות. הכל אחלה, עם ישראל מנצח, המצרים והסורים נסוגים ואוטוטו מתחילים במתקפת הנגד. בדרך למטה התחלנו לראות את הברדק. באזור טסה הסתובבו סא"לים ורס"נים ולא ידעו להסביר מה קורה רק 5 ק"מ מהם. ראינו את שדה התעופה ברפידים מופצץ והבנו שהמצב לא כפי שדווח ברדיו".

שנים אחרי, דיבורו של מיכאל מדוד וצעדיו כבדים. רק בקצרה הוא מזכיר את התקפת הקומנדו המצרי עליהם ואת תפקודו של אהוד ברק שהוציא אותם ללא פגע. בלקוניות הוא מציין שהשתתף בקרב המפורסם של שריון בשריון. "ציד ברווזים", כלשונו. אירועים שלעצמם הם סיפורי מורשת, מוזכרים על ידו בחטף, משניים לקרב שנחשב לאחד הקשים בתולדות צה"ל.

הקרב בחווה הסינית



"בלילה של ה- 16.10 קיבלנו פקודה להגיע לחניון לילה, שם ישבו צנחני גדוד 890, להופעה של יפה ירקוני. אני אסרתי על הצוות ללכת. הבנתי שכשהיא מגיעה להופיע, כנראה ששולחים אותנו לבור עמוק, מה שהסתבר כנכון. אותם צנחנים שבלילה תפסו עמדות בחניון השריון הם אלה שנשלחו להתאבד בחווה הסינית. למחרת הגיעה הפקודה להסתער על החווה לחלץ אותם".

מיכאל הבין היטב שמדובר במשימת התאבדות. "החווה הייתה אזור חשוף לגמרי", הוא אומר. "אבל מי אנחנו שנגיד שהפקודה לא הגיונית אחרי שהצנחנים קיבלו אותה? תוך כמה דקות נפגעו 5 טנקים מתוך כ 10 שהסתערו. יללות הקרב שפרצו ברשת היו נוראיות. עוד הצלחנו לחלץ כמה צנחנים שקפצו על הטנק אבל מיד אחרי זה חטפנו 2 טילי סאגר. נחלצנו מהטנק ורצנו יחד עם הצנחנים לכיוון תעלות ההשקיה, שם הסתתרנו".
ההמתנה לחילוץ לוותה באש תופת.

מיכאל: "חטפנו הפגזות מכל כלי הנשק האפשריים. פעם בתוך התעלה ופעם מחוצה לה ואנחנו היינו קופצים ימינה ושמאלה ומתקדמים. נתקלתי בטנק דחפור, נכנסתי והרמתי קשר לאהוד ברק שטען שהוא מנסה להביא חילוץ. בדיעבד גיליתי שלא עשו עם זה כלום. אותנו חילצו אחרונים".

והוא גם יודע – שכולם ידעו. "המודיעין היה קיים. הביאו את המידע לדב תמרי והוא התעלם. גם אריק שרון ידע על הכח המצרי העודף בחווה ולכן העביר את הפעילות לאוגדה של ברן, ומי שאכל אותה היה איציק מרדכי". (איציק מרדכי היה מג"ד 890 שנשלח לחווה הסינית).

בערב חג שני של סוכות חזר לג'וליס. על המדשאות עדיין ישבו כל השריונאים שחיכו לטנקים. בעוד עליהם עברו רק כמה ימי המתנה, עליו עבר נצח.

"שם נגמרה המלחמה שלי", הוא אומר. "חזרתי הביתה עם סרבל שהיה מחסן נשק מהלך, עם רימונים בפנים למקרה שאפול בשבי. ישנתי יומיים רצוף. הוריי ראו בטלוויזיה את כל סיפורי הגבורה של צה"ל. הסתכלתי בהלם ולא הגבתי".

כיצד הגיבו הוריך למראה הבן שחזר חצי מת?

לראשונה מתחילת הראיון מיכאל מהסס, ולבסוף מבקש לא לענות. כנראה שיש דברים שעליהם הוא עדיין לא מסוגל לדבר, ואולי רק נדמה לי שידיו מתחילות לרעוד ונשימותיו כבדות. אנחנו מיד עוברים לשאלות על הימים שאחרי.

לאחר המלחמה למד מיכאל בבר אילן היסטוריה וחינוך, היה מורה ומדריך חבורות רחוב ובמהלך השנים עסק בתחום השיווק והוצאה לאור של מדריכי תיירות כפרית בארץ. הוא התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. איש, חוץ מאשתו, לא ידע.

מיכאל: "תופעת הקפיצות ליוותה אותי כל חיי, אבל לקחתי את זה כמובן מאליו. הסימן שאני פורמאלית דפוק בראש היה כשהתבקשתי להרצות על המלחמה בחטיבת הביניים של ילדיי הגדולים. בשתי ההרצאות נשברתי ולא יכולתי להמשיך. לקראת שנת 2000 הבן שלי אמר שאני חייב להיבדק, ואז הוכרתי כהלום קרב. הייתי בטיפולים, גם עם תרופות, 3-4 פעמים בשבוע. אחרי כל טיפול הייתי מגיע הביתה וישן עד למחרת. עד היום יש יומיים בשנה שאי אפשר להתקרב אליי – ה-17.10 ויום הזיכרון".

"בעצה אחת עם המטפל התחלתי לכתוב ספר, אבל הייתי נשבר אחרי כל שורה. בגלל זה לקח ארבע שנים לכתוב אותו. הוצאתי את כל המורסה החוצה. הספר דיבר על החיים לפני המלחמה, המלחמה, החווה, הטיפולים. הילדים היו בהלם. אף אחד לא ידע מה עשיתי במלחמה ואפילו שאני הולך לטיפולים". הספר "מראה סדוקה", יצא ללא פרסום ומכר מהדורה שלמה.

הקים עמותה המטפלת בפצועים



בד בבד עם הטיפולים, מיכאל למד על בשרו את הקשיים שבהשגת הכרה בנכות ותמיכה מהמוסדות שאמורים לעזור, נתקל בעורכי דין ש"סחטו אותי ללא תוצאות" ובבירוקרטיה מתישה ועוינת. בשנת 2008 הקים את עמותת "מצדיעים".

מיכאל: "העמותה מטפלת בלוחמים פצועים, נכי צה"ל, ועוזרת להם מול הבירוקרטיה. מעמידים לרשותם עורכי דין שמייצגים אותם, ורופאים שנותנים חוות דעת מקצועיות תמורת תשלום קבוע. אני מייצג אותם בוועדות רפואיות, והבאתי לרבים מהם הכרה ואחוזי נכות שמגיעים להם. אנחנו מחזירים זכויות שנשללו, מייצגים בפני רשויות מקומיות, בפני בנקים למשכנתאות שמאיימים לזרוק אותם מבתיהם, משיגים תווי חניה, תחבושות אורטופדיות, קנביס רפואי ועוד".

למיכאל בטן מלאה על מי שאמורים לעזור לאלה ששילמו מחיר כבר כדי שנוכל כולנו להתפרנס בכבוד בעוד הם מתקשים בכך. "מדיניות אגף השיקום היא חיסכון ולא עזרה. הוא שכח את תפקידו שהוא לשקם נכים ולא לקבל משכורות. כשהכרזתי על העמותה, ארגון נכי צה"ל, ששכח שהוא צריך להיות ארגון מתנדבים- השמיץ אותנו. גם עיריית כפר סבא לא מוכנה להעמיד לרשותנו מקום לכמה שעות בשבוע כדי שנוכל לקבל שם אנשים, ולפעמים לערוך אירוע לחברים על חשבוננו. כנראה שאין מקום בכפר סבא כדי לעזור ללוחמים פצועים".

קשה לעכל איך ימים ספורים במלחמה, והרבה פחות מיממה בקרב החווה הסינית, גוזרים על אדם כה מרשים חיים שלמים של קושי וכאב.

אתה לא מתחרט?

"אני לא מצטער שהתנדבתי למלחמה ואני מעודד אנשים אחרים להתנדב. למרות שהרבה אנשים מהעמותה לא שולחים את ילדיהם לקרבי, אני כן. אני מאמין שחייבים לשרת את המולדת, והחובה שלי היום היא להילחם באלה ששכחו אותנו".

ולא רק שהוא לא מצטער. כשפרצה מלחמת של"ג, חודש אחרי שעבר ניתוח קשה בבטן בארה"ב, מיכאל חזר לארץ - ושוב התנדב למלחמה. הלום קרב עם תפרים מגלידים. "אשתי הייתה מיואשת ממני. השארתי אותה בבית עם שני תינוקות והצטרפתי לגדוד. סופחתי לנגמ"ש חילוץ בגזרה המזרחית בלבנון, אבל אחרי שלושה שבועות קיבלתי הוראה לצאת הביתה. אמי הגיעה עד הרמטכ"ל והוא הורה למצוא ולהחזיר אותי".

ספר חדש



בשנת 1988 נפטר אחיו הצעיר מסרטן. רק בן 30 ואפילו לא הספיק להקים משפחה, אבל כמו שמיכאל אומר: "החיים לא נגמרים בשכול. את הספר השני שלי, 'המסע לאוטופיה' כתבתי בפחות מחצי שנה, והוא סיפור אופטימי, שנכתב עבור כל מי ששכל מישהו יקר לו. הוא חוזר למלחמה וללוחמים שהגיעו לאוטופיה, עולם שאליו אתה מגיע מפורק והופך להיות שלם".

מיכאל מספר שהספר "המסע לאוטופיה" נמכר גם בסטימצקי וגם בצומת ספרים ו"זה יותר מכבוד. אני הרי לא אחד מהסופרים המפורסמים אלא כותב את מה שאני מרגיש".
מהעירייה נמסר: "עיריית כפר סבא מטפלת בנכי צה"ל בחרדת קודש ואף הקצתה לארגון נכי צה"ל מבנה עירוני מרווח. כמו כן, נפגשו ראש העיר ועוזרו עם קובי יצחק, יו"ר ארגון נכי צה"ל במחוז ת"א ומרכז ויחד קיבלו החלטה לקיים אירוע הצדעה לנכי צה"ל בהיכל התרבות החדש. בנוסף, הוסכם כי הארגון יקיים מפגשים מפגשי הדרכה וייעוץ לנכי צה"ל במתקנים העירוניים. פנייתו של מר הרשקוביץ אינה מוכרת לנו, אולם נשמח להיפגש עמו ולסייע לו".