Local העיר שלי
אברהם לוי, ניצול שואה שפרסם ספר
אברהם לוי. "הילדים הקטנים לא צריכים לדעת על הזוועות"
צילום: פרטי

הילד שהפסיק לבכות

לאחר שתיקה של עשרות שנים הוציא אברהם לוי, תושב כפר סבא, בן 88 ספר אוטוביוגרפי בשם "רק הירח היה עדי", שבו הוא מגולל את סיפור הישרדותו בתקופת השואה

אברהם לוי (88) מכפר סבא ניצל ממוות פעמים רבות במהלך השואה בזכות שני דברים – עוז רוח ועיניים כחולות. התעוזה היא שאפשרה לו להישיר מבט אל אלה שרצו להרגו, ועיניו הבהירות גרמו להם להשאירו בחיים. כל חייו השאיר את סיפורו המפותל בסוד, ורק לאחר שתיקה של עשרות שנים הוציא ספר אוטוביוגרפי בשם "רק הירח היה עדי". היום הוא מגולל הכל במהירות, עובר מהבזק זיכרון אחד לשני – וזהו תקציר סיפורו.

אברהם נולד בעיירה קטנה בפולין בשם זיכלין. אחרי שנכבשה על ידי הגרמנים נדחסו כל יהודייה בגטו וחיכו לגורלם.

אברהם: "אחרי שנה שהיינו בגטו נשמעו צעקות ברחובות: 'כולם לצאת לעבודה!'. הדלת בבית נפתחה בבעיטה והנאצים נכנסו. אמא חיבקה אותי ורעדה בכל הגוף אבל הגרמני הניף את האלה שלו ואני נקרעתי מזרועותיה ורצתי החוצה. גברים וילדים הצטופפו בכיכר. 100 ילדים עמדו ובכו ואת כולם הגסטאפו שלח בחזרה לגטו. חשבתי שאולי בדרך זו אוכל לחזור אל אמי וגם אני התחלתי לבכות. קצין גרמני התקרב אליי. 'אני רוצה לאמא', יללתי ונשאתי אליו את עיניי הכחולות. כבר ידעתי את השפעתן על הגויים. הוא עצר לידי, הביט בי מופתע וסטר בכוח על פני. 'עכשיו לא תבכה יותר. אתה דומה לבן שלי'".

באותו רגע הבין אברהם שהסיכוי שלו לחיות הוא רק אם יהפוך לגבר, ולא סתם גבר - ללוחם. הוא הפסיק לבכות (ולא בכה עוד עד סוף המלחמה), ונשלח עם הגברים למחנה עבודה.

"הגרמנים בנו אוטוסטרדה מברלין לסטאלינגרד ואת היהודים לקחו לבנות אותה, אבל מפקד מחנה העבודה השאיר אותי לעבוד אצלו. הוא אהב את הרעיון שיש לו משרת יהודי. במחנה התחזקתי אבל אחרי ההפסד של הגרמנים בסטאלינגרד הפסיקו לעבוד על האוטוסטרדה ואת כולנו שלחו לאושוויץ".

שרד את צעדת המוות



באושוויץ נשלח אברהם לעבוד מחוץ למחנה, עם קבוצה שנקראה ה"קומנדו". הם סחבו כבלים כבדים, שקי מלט על הגב וסבלו מהתעללות פיזית. "היה לי כל כך קר שלקחתי את הנייר של שק מלט כדי להתחמם. תפשו אותי ונתנו לי 20 מלקות. התעלפתי ושפכו עלי מים כדי שאתעורר. היה שם קאפו בשם אוסקר והוא שמר עלי.

והיו עוד אנשים ששמרו על הילד יפה העיניים. כמו אסיר מספר 69, אלברט חוסיט מבלגיה. הגרמנים, בהגיונם המעוות, העריכו אותו על שהחזיק מעמד כל כך הרבה זמן באושוויץ ונתנו לו להיות מפקד בלוק. "הוא שמע שיש ילד ולקח אותי לבלוק שלו, מספר 28. הוא גם אמר לי להסתיר את הפצעים עם המוגלה כי אם הגרמנים היו רואים אותם הם היו ישר שולחים אותי לקרמטוריום".

אלברט גם הציל אותו מהסגן שלו שרצה לתקוף אותו מינית וכך אברהם עדיין היה בחיים כשנשמעו באושוויץ התותחים של הצבא הרוסי.

"הוציאו את כולם מהמחנות, כ- 100 אלף איש. נתנו לנו מעט לחם והתחלנו ללכת בשלג לכיוון גרמניה. כפות רגליי קפאו, כולי הייתי עם פצעים שדם יוצא מהם. מסביב אנשי האס. אס. ירו בכל מי שנפל. למזלי אכלתי את הלחם כשנתנו. היו כאלה שהשאירו חתיכה לערב ואז או שגנבו להם או שהעכברים אכלו להם. אכלתי גם את השלג. ככה הלכנו 10 ימים. כשלא יכולתי יותר, אמא שלי באה אלי בחלום ואמרה לי: 'לך ילד, לך'".

אחרי צעדת המוות נשאלו השורדים מי יודע לעבוד בהלחמה. אחרי 6 שנות מלחמה אברהם כבר ידע שעבודה היא ערובה לחיים – וישר הצביע. "לקחו אותנו למנהרה שבה הלחימו טילים נגד אנגליה. עבדנו מהבוקר ועד הלילה, בחושך מוחלט. בגלל זה קראתי לספר שלי – רק הירח היה עדי".

המלחמה כבר הייתה לקראת סופה, והגרמנים התלבטו איך להרוג את יתרת היהודים.

"בבוכנוואלד לא היה מקום ולקחו אותנו לברגן בלזן. שם ראיתי ערימות של אנשים עם פצעי מוגלה בכל הגוף. לא היה קרמטוריום גדול מספיק לשרוף את כולנו אז אמרו לנו לצאת לקחת לחם שהיו בו חיידקי טיפוס. מזה גם מתה אנה פרנק. אבל לי כבר לא היה כח ללכת ונשארתי לשכב. אז הגיע קאפו עם שוט וצרח: 'ראוס, החוצה! כולם לקחת לחם!'. הרמתי את הראש, הוא רצה להצליף בי ואז זיהה אותי".

היה זה אוסקר, הקאפו מה"קומנדו", והוא זיהה את שלד האדם שהיה אברהם בזכות עיניו הכחולות. "הוא התחיל לבכות יחד איתי ואמר לי שינסה להוציא אותי מהמחנה, כי הגרמנים רוצים להפגיז אותו. אבל אז הגיעו האנגלים בטנקים וצעקו ברמקול: 'יהודים, אתם חופשיים'. הם תפסו את אוסקר שהיו לבוש במדים וכלאו אותו עם שאר אנשי האס.אס. שמעתי אותו קורא לי: אברהם, אברהם. הלכתי לאנגלים ואמרתי להם שהוא לא אס. אס. שהוא הציל אותי. בסוף שחררו אותו".

גידל משפחה לתפארת



גם היום, בגילו, אברהם הוא איש מלא חיות ומשדר כח. רק מדי פעם מתלחלחות עיניו כשהוא נזכר באמו, במשפחתו, באוסקר ובאנשים אחרים שעזרו לו. בשנת 1949 עלה לישראל ושנה לאחר מכן הגיע לכפר סבא. הוא התגייס לשריון, לחטיבה 9 ושם הכיר סמלת יפהפייה בשם שושנה.

"היא גידלה 4 ילדים לתפארת, 8 נכדים ושני נינים. כולם למדו פה בכפר סבא וגרים עד היום בעיר. אני עבדתי כנהג ומדריך תיירים, כי אהבתי לטייל בארץ ואני דובר 4 שפות. לא פספסתי אף מלחמה ואף מילואים. ב 56' הייתי בתעלת סואץ, ב 67' באזור ג'נין ובמלחמת יום הכיפורים כבר לא הייתי צריך לשרת אבל התנדבתי ללוות את הצנחנים כשחצו את התעלה כנהג אוטובוס".

לפני מספר שבועות נפטרה שושנה. למרות האהבה והקרבה שהייתה ביניהם – ואולי בגללה – מעולם לא סיפר לה בעלה את מה שעבר בשואה. גם לא לבניו, שכולם נקראים על שם בני משפחתו שאינם: חנוך (על שם אביו), מולי (על שם הסבא), משה (על שם אחיו) וגילי (על שם גיטל, אמו).

"הילדים הקטנים לא צריכים לדעת על הזוועות", הוא אומר בנחרצות. "לא רציתי שיגדלו בצל השואה, רציתי שיגדלו כבני חורין. הם שיחקו, טיילו, רכבו על סוסים – כמו אינדיאנים. כששאלו אותי אמרתי: לא הייתי רעב ולא היה לי קר. הייתי חזק, ולא פחדתי מאף אחד".