Local העיר שלי
שושי אבירם, תערוכה שלי
שושי אבירם עם פסל שיצרה
צילום: אלן שיבר

"הכאב היה כמו סכין מדממת בלב"

במוצ"ש תיפתח בגלריה "על האגם" ברעננה תערוכת יחיד של שושי אבירם, תושבת כפר סבא, המוקדשת לזכרה של חברתה האהובה, עו"ד שלי עמרמי, ז"ל, שנפטרה בנסיבות טרגיות. בתערוכה יוצגו עבודות פיסול העשויות מרשתות מתכת: "ברשת יש גמישות אבל היא גם פוצעת – עבדתי בלי כפפות ודיממתי וזה לא כאב או הפריע לי"

מותה הפתאומי של עו"ד שלי עמרמי, ז"ל, הותיר את חברתה הטובה שושי אבירם (64) מכפר סבא באבל כבד שהתקשתה להתאושש ממנו. היא חיפשה עזרה במקומות רבים ולאחר מספר חודשים קשים החלה לפסל, דבר שמעולם לא עשתה קודם לכן, ונשאבה לעולם האומנות הרב תחומית.

במוצ"ש (2.12.17) בשעה 20:30 תיפתח בגלריה "על האגם" ברעננה תערוכת היחיד הראשונה שלה המוקדשת לזכרה של חברתה האהובה.

"שלי איתי כל הזמן", היא אומרת, "אבל הבנתי שהיא הייתה מצפה שאמשיך את החיים שלי ואני צריכה ללמוד כל יום מחדש איך לחיות עם האובדן".

את שלי הכירה שושי במסגרת עבודתה בעיריית כפר סבא כעוזרת ליועצת ראש העיר לקידום מעמד האישה. "שלי הייתה חברה המועצה ויו"ר מועצת נשים ועבדנו ברציפות ברמה היומיומית על כל האירועים שקשורים לקידום מעמד האישה".

שושי מתארת את הקשר שלה עם שלי כאהבה ממבט ראשון. "היה בינינו חיבור שמיימי", היא אומרת. "רקדנו את העבודה ביחד. עם הזמן הקשר הלך והתחזק והפכנו לחברות נפש. מדברות בטלפון כל יום, נפגשות, מתייעצות. היא הייתה נוכחת בחיים שלי ברמה של אחות ותמיד קראה לי "אהובה", "הורסת", "אלופה שלי". היא קיבלה אותי כמו שאני, מעולם לא הייתי צריכה לשחק או לבחור מילים והיא תמיד מצאה את הדבר הנכון להגיד בזמן הנכון ובמינון הנכון".

מתי דיברת איתה בפעם האחרונה?

"ב 07.12.2016, יום לפני יום ההולדת שלה, הסתמסנו והיא סיפרה שהיא ביערות הכרמל. שעתיים לפני חצות שלחתי לה ברכה מרגשת. רציתי להיות הראשונה שתאחל לה מזל טוב ורק אלוהים יודע למה בחרתי לכתוב לה דווקא את המילים: 'הצלחה בכל שבילי החיים'. אחרי שעה היא ענתה לי וזה היה הסמס האחרון. השקית עם המתנה שקניתי לה תישאר לנצח אצלי בארון".

אי פעם חשבת שמשהו כזה יקרה?

"בחלום הכי רע שלי לא חשבתי שאני אבכה על הקבר שלה, אבל בשנה האחרונה לחייה ראיתי אישה מוארת שהפכה להיות אישה עם עיניים מרוסקות. ביום יום היא תפקדה כאילו כרגיל ומי שלא הכיר אותה מקרוב לא חש בזה. אני מרגישה ששבועיים לפני היא באה להיפרד ממני. היא הגיעה למשרד שלי בעירייה בלי להודיע ובחיבוק האחרון שמעתי את השמיים מצלצלים. אחר כך דיברנו בטלפון ואמרתי לה, 'שלי, אני מרגישה משהו. דברי איתי'. היא אמרה שזה לא לטלפון וקבענו להיפגש אבל זה כבר לא קרה".

היו לה הרבה חברות טובות. למה היא לא ביקשה עזרה?

"היא הייתה סוג של בונקר והתלוותה לכך בושה איומה. אמנם היא שיתפה אותי בדברים אישיים, אבל לא הושיטה יד לקבל עזרה. אני יכולה להבין את הדיסוננס שעמד בפני אישה שאמנם סחבה לב שבור אבל גם תמיד ששימשה מודל ומופת לכל כך הרבה נשים שכולן רצו להידמות לה. שלי תמיד שידרה שהיא חזקה. היא בזה לחוסר אונים ולמי שלא הולך עד הסוף עם הדברים".

ואת חושבת שזה מה שהיא עשתה? הלכה עד הסוף או בהחלטה נמהרת של רגע?

"היא הייתה יותר מדי מפוקסת ומתוכננת בשביל שזה יהיה אקט של רגע. מעולם לא היה אצלה משהו מעכשיו לעכשיו. היומן שלה היה עמוס תמיד והיא הייתה עסוקה ברמות, והמון בנתינה בסתר. אם רק היית יודעת על הטיפול שלה במשפחות קשות יום, כולל ליווי הילדים בבית הספר. היא לא הסכימה שאף אחד ישמע מזה ואסור היה לספר".

סיפור מותה המסתורי של שלי, מהדמויות המוערכות והאהודות בכפר סבא, הלם בכל מי שהכיר אותה. לשושי היה קשה במיוחד להתאושש. "לקח לי כמה חודשים לחזור לעצמי", היא מודה. "הכאב היה כמו סכין מדממת בלב. הייתי מתעוררת איתה והולכת לישון איתה וכל דבר הזכיר לי אותה. פעם כמעט נדרסתי כי הדמות שלה כל הזמן הייתה מולי. דרך המשפחה שלה הגעתי לעמותה שנקראת "שביל החיים" ותומכת במשפחות שאיבדו את יקיריהן מהתאבדות. הם היו זמינים לי בימים של התקפי בכי נוראיים".

האמנות כדרך להתמודד עם האובדן



במסגרת חיפושי העזרה הגיעה שושי לסטודיו לפיסול, ושם פרצה ממנה היצירתיות. היא לא התחברה לטכניקות הרגילות ועובדת אך ורק עם רשתות מתכת מיוחדות לפיסול.

למה דווקא הרשת?

"כששלי פרשה ממועצת העיר חיפשנו לה מתנה ומצאנו תבליט מרשת. היא מאוד אהבה אותו ותלתה אותו בביתה בסלון. ברשת יש גמישות אבל היא גם פוצעת – עבדתי בלי כפפות ודיממתי וזה לא כאב או הפריע לי. ברשת יש אוויר ורואים דרכה ואני ראיתי המון מבעד לרשת של שלי. הרגשתי אצלה דברים מעבר למה שאמרה וראיתי דברים שהיא לא הראתה".

את כועסת עליה?

"אף פעם לא כעסתי עליה ולא שאלתי למה. אם רק הייתה אומרת הייתי נותנת הכל כדי לעזור, תורמת כליה. במהלך השבעה היה לי ברור שאני רוצה להנציח את זכרה ואני רואה את זה כפרויקט חיי".

מה בחרת להציג את התערוכה דווקא ב"על האגם" ברעננה?

"בחרתי להציג את התערוכה במקום שיהיה קרוב לכפר סבא אבל מנותק מהזיכרונות. המקום גם מתכתב עם הקונספט של התערוכה "בין שמים לארץ". אני זקוקה למרחב וגם העבודות שלי".