Local העיר שלי
נטע ברסלר
נטע ברסלר-ראובני עם בעלה ובנה
צילום: פרטי

"קרן אור מלווה אותי כל הזמן"

החלום של נטע ברסלר-ראובני, שמתניידת בכיסא גלגלים, הוא ללכת עם הליכון או קביים. הנחישות, העבודה הקשה וההתמדה של נטע הביאו אותה למחוזות שאיש לא ציפה להם. "מה שאני הכי רוצה זה את היכולת לקום, לרקוד וליהנות מהחיים. לא שאני לא נהנית היום אבל יש משהו שקצת חסר לי"

לפני שנטע ברסלר-ראובני (38) נכנסה לניתוח, קראו הרופאים לבני משפחתה וביקשו מהם להיפרד ממנה. משותקת כמעט לגמרי, ועם שילוב בלתי אפשרי של גידול סרטני ומחלה אוטואימונית נדירה, איש מהם לא חשב שיש לה סיכוי. היום, עשר שנים אחרי, נטע מתניידת לכל מקום על כסא גלגלים ורכב, מגדלת באהבה את בנה בן ה 11, מתנדבת ומרצה בפני בני נוער.

"החזון שלי הוא להעביר הלאה את היכולת להאמין בעצמך, גם אם נאמר לך אחרת", היא אומרת. "בכל אחד מאתנו קיימת מוטיבציה להתמיד ולהתמודד גם עם הדברים הפחות טובים".

נטע, כיום תושבת אלפי מנשה, נולדה וגדלה בכפר סבא. היא הייתה נערה ספורטיבית ואף למדה במגמת אתלטיקה בתיכון "היובל" (כיום הרצוג). אחרי שירות בחיל האוויר ביחידת בקרה אווירית למדה תואר ראשון בכלכלה ומנהל והחלה לעבוד בחברת היי טק כמנהלת שרות לקוחות. היא מודה שהיתה "מכורה לעבודה ולקריירה" והמשיכה לעבוד במרץ גם אחרי שילדה את בנה, יובל. אבל משהו השתבש בתכניותיה כשהייתה בהריון השני.

"התחלתי לסבול מכאבי ראש ולהרגיש לא טוב וכשהלכתי לרופאה היא מיד שלחה אותי למיון. הנחתי שהיא לא רוצה לקחת סיכון כי אני בהריון אז רק למחרת, בדרך לעבודה עצרתי בבילינסון – ומאז לא יצאתי".

הידרדרות מהירה



במהלך חודשיים של בדיקות שמטרתן הייתה לנסות לאבחן ממה נטע סובלת הלך מצבה והדרדר.
"איבדתי את יכולת הדיבור, בקושי ראיתי, לא יכולתי אפילו לשבת. בסוף הכניסו אותי לניתוח שעצר את ההידרדרות ומצאו שאני סובלת ממחלה נדירה בשם "אטקסיה". בנוסף לזה, אני נשאית הגן 1BRCA והיה לי גידול בשחלות שאותו הסירו בניתוח".

מהרגע שיצאה נטע מהניתוח ועד היום מוקדשים ימיה לשיקום.

"אחרי הניתוח הועברתי ל"בית לווינשטיין" לשיקום אבל במקביל עברתי גם טיפולי כימותרפיה נגד הסרטן. הייתי מאושפזת שם שנה שבמהלכה יצאתי הביתה רק בסופי שבוע. אחרי שנה עברתי לאשפוז יום במשך שמונה חודשים עד שיצאתי הביתה, אבל הייתי במצב שבו לא יכולת אפילו להחזיק את הראש. שמו אותי על כסא גלגלים ו'נזלתי' לגמרי".

איך הסתדרת בבית?

"בעלי ואני התאמנו אותו – בנינו מעלון, הרחבנו פתחים, שמנו מוטות בכל מיני מקומות וכסא במקלחת. הכל כדי שיהיה לי נוח ויאפשר לי עצמאות. התחלתי לעשות ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת".
מדובר בטיפולים לא קלים אבל נטע הייתה נחושה להשתקם.

"הטיפולים שהמדינה נותנת לא הספיקו לי. רציתי יותר. התחלתי לנסוע גם למועדון של איל"ן ברמת גן "ספיבק" ולהתאמן שם גם בהידרותרפיה. אחר כך נסעתי גם למרכז השיקום של הרב פירר בבני ברק והכל במקביל. הייתי מתאמנת כ 5-6 שעות בכל יום".

מתמידה באימוני פילאטיס



לפני כשלוש שנים החלה נטע להתאמן בסטודיו של קרן ליבוביץ', נכה אולימפית שפיתחה שיטת אימון ייחודית בפילאטיס.

"אמא שלי קראה את הכתבה עליה בעיתון שלכם", מחייכת נטע. "והטיפול בפילאטיס עשה לי פלאים. אחת התופעות של המחלה זה הרבה רעידות והטיפול הזה, שמבוסס על ריכוז ושליטה מאוד עזר לי עם הרעידות, וגם בדיבור ובנשימה, שני דברים שהיה לי מאוד קשה לעשות לפני כן".

הנחישות, העבודה הקשה וההתמדה של נטע הביאו אותה למחוזות שאיש לא ציפה להם.

"היום אני לא רק עושה פילאטיס בעצמי אלא גם עומדת לסיים קורס הדרכת מכשירים בפילאטיס. אני גם רוכבת על אופניים במסגרת "אתגרים" ו"מדוושים בפארק", ולפני שנתיים קיבלתי רישיון ואני נוהגת לכל מקום. כשהנוירולוג שלי רואה אותי הוא בהלם".

דיבורה של נטע עדיין איטי מאוד, אבל ענייני ורהוט. ישובה בכיסא הגלגלים היא אופטימית ומלאת חיות וכמו כל אמא צעירה מתזזת בין הבית לבין המחויבויות האחרות שלה. למראה חיוכה הקורן קשה להאמין שמדובר באישה שתוך מספר שבועות איבדה את ההיריון שלה, את גופה, עצמאותה ותוכניותיה.

מאיפה הכוחות?

"בהתחלה, אני זוכרת טיפול כימותרפיה אחד שכמעט שבר אותי. כל הזמן הקאתי והרגשתי שהגוף שלי פשוט רוצה ללכת מכאן אבל פתאום בפנים הרגשתי קרן אור ששלחה לי אנרגיות לכל הגוף והתאוששתי. מאז אותה קרן אור מלווה אותי כל הזמן וגם כשאני חושבת על איפה הייתי, ואיך אני רוצה להיות זה הכח המניע אותי".

ובכל זאת, ודאי היו לא מעט רגעי משבר

"לא אשקר לך. היו לי רגעים שפחדתי למות אבל האמנתי בעצמי וראיתי את המסוגלות העצמית שלי לחשוב כל הזמן חיובי. זה נשמע כסיסמה אבל זה מה שהציל אותי כמה פעמים בחיים".

איך תפקדה המשפחה שלך אחרי המחלה?

"הם לא עזבו אותי לרגע. כשאושפזתי בבית לוינשטיין אחותי הייתה באה פעם בשבוע מבאר שבע כדי להיות איתי. בעלי היה מפסיד עבודה יומיים בשבוע ונשאר איתי ומשתדל כל ערב להביא אלי את הילד. היה לו מאוד קשה וגם עכשיו זה לא פשוט והוא מתמודד עם הכל בשקט שלו".

והילד שלך?

"זאת המציאות שהוא מכיר והוא ילד מקסים עם רגישות ואמפטיה לאנשים שהם קצת אחרים מאיתנו. אני לא מסתירה ממנו שום דבר ועושה איתו הרבה דברים. מבלה איתו הרבה בבית והוא מקבל המון תשומת לב ואהבה. אנחנו יוצאים לחופשות משפחתיות ואפילו לחו"ל. הוא תמיד אומר לי שאני יותר מאימהות אחרות".

כיום נטע מעבירה הרצאות, מספרת את סיפור השיקום שלה ומהווה השראה לאחרים.

"התחלתי בהרצאות בבית הספר של הבן שלי ומאז הרציתי במספר בתי ספר בכפר סבא ובבית ברל. התגובות של הילדים מקסימות – הם באים אלי אחרי ההרצאה, מחבקים אותי ומדברים כי זה מאוד מסקרן אותם".

ואם כבר מדברים על ילדים, יש סיכוי לילד נוסף?

"תראי, בעבר הנקודה של עוד ילד העסיקה אותי המון אבל זה לא דבר רלוונטי במצבי. אולי זה נשמע אגואיסטי אבל אני חייבת להיות מרוכזת בשיקום שלי, כי יש לי עוד ילד ומטרה מסוימת שאני רוצה להגיע אליה".

מה המטרה?

"אני רוצה להצליח ללכת עם קביים או הליכון. אני מאמינה שזה יקרה. מה שאני הכי רוצה זה היכולת לקום, לרקוד וליהנות מהחיים. לא שאני לא נהנית היום אבל יש משהו שקצת חסר לי".