פרשת כי תבוא מתחילה את יומו האחרון של משה עלי אדמות – יום שיסתיים בפרשת 'וזאת הברכה' בסוף ספר דברים. שמה של הפרשה – ''כי תבוא אל הארץ..'' מתאר בדיוק את תוכנה – קרי מצוות הקשורות בביאה אל הארץ המובטחת ומסתיימת ב-98 קללות הנקראות בלחש (ומפורסמות כ''פרשת התוכחה'') באם לא נעשה רצונו של אלוהים (נציין, ולא ברננה, כי גם הגרועות שבקללות הללו התקיימו עד האחרונה שבהן בהיסטוריה היהודית). אך בל נעכיר רוחנו הטרודה גם כך בימים אלו.
הפרשה פותחת במצוות ביכורים, מצווה שנשנתה כבר בספר שמות, אך ייחודה בפרשתנו הוא ''מקרא ביכורים'' – טקסט אותו מחויב לומר מביא הביכורים לפני הכהן בבית המקדש בארץ ישראל – טקסט מוגדר מאוד, היסטורי, שחובה לאומרו כלשונו. מבלי לפרש את תוכן הטקסט – שרובנו מכירים אותו מ'הגדה של פסח' ''ארמי אובד אבי..'' – הרי שהמשנה במסכת סוטה משייכת אותו מייד לקטגוריה של טקסט שחייב להאמר בלשון הקודש – קרי בעברית בלבד.
המשנה מחלקת בין עניינים מסוימים שאפשר לומר בכל שפה (בעיקר מצוות אישיות כגון, ברכת מזון, תפילה, לימוד תורה וכו') לבין מצוות לאומיות כמו, פרשת המלך, עגלה ערופה, ברכת כוהנים ו..מקרא ביכורים.
הסיבה פשוטה: בגלות, השפה השגורה בפיך היא שפת המקום, זוהי שפת אמך, וכדברי רב סעדיה גאון, עדיף לך להבין מה אתה קורא, מאשר למלמל דברים חסרי פשר. בפרשתנו, למשל, עם הכניסה לארץ הצטוו בני ישראל לכתוב את התורה בשני אבנים מסוידות בהר גריזים ובהר עיבל, לא רק בעברית, אלא בכל לשון. ואכן, תורה לומדים בכל לשון, שוב, כדי שתבין מה אתה לומד. ואכן, בשלושת אלפי השנים האחרונות אין שפה מדוברת בעולם שלא שיננו בה הוויות אביי ורבא. עד היום תפילות רבות, קדיש היא דוגמה בולטת, נאמרות בארמית- השפה הקולוניאלית בתקופת בית שני. בניגוד, למשל לאיסלאם, בה התפילה וקריאת הקוראן אמורים להקרא בשפה הערבית בלבד, שפתו של מוחמד, אפילו אם אתה דובר פרסית, הינדית או טורקית. החיוב התורני מאפשר קוסמופוליטיות אבל.. לא באופן ממלכתי במדינת ישראל. כאן, חייבים לדבר עברית*.
בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ניטש ויכוח מהותי, נוקב ואמוציונלי, בעיקר בקרב יוצאי מזרח אירופה, בין דוברי יידיש לדוברי עברית, בנוגע לשפתו הרשמית והלאומית של העם המתחדש בארצו. בעיוות היסטורי, ואולי בשל חוסר ידיעה, נרשם בדברי הימים כי אליעזר בן יהודה הוא מחדש השפה העברית בארץ, ובן גוריון הוא זה שאילץ וביאליק הוא זה שהכריע וכו'. הבל. השפה העברית מחויבת, מבחינה תורנית**, להיות השפה הרשמית בארץ ישראל! כך נקבע באותה משנה במסכת סוטה לפני כ-1800 שנה המסתמכת על פרשתנו.
הערות:
*בשים לב, ששפות נקראות על שם ארץ המוצא: צרפתית – בצרפת וכו', או לפי המדינה ששלטה שם, ספרדית בדרום אמריקה וכו'. עברית על שום מה? הסיבה התורנית היא: עברית היא שפתו של עבר, אביו של פלג, שבזמנו נתפלגה הארץ לשפות. כלומר – השפה העברית היא מוצא השפות כולן.
** הרמב''ם בפירוש לפרקי אבות, שנכתב אגב בשפה הערבית, טוען שלימוד עברית הוא חיוב תורני לכל דבר (חלק מפרשניו אף טוענים בשמו כי מדובר במצוות עשה מהתורה).
לתגובות והרחבות: asher@local.co.il
|
כפר סבא 
עמוד ראשי
תגובה לכתבה
הדפסת כתבה
שלח לחבר
