Local העיר שלי
פנינה ארלן
פנינה ארלן. "קטעי התיאטרון לקוחים מכל מה שחוויתי כבת של ניצולים"
צילום: פרטי

עדות ראשונה

פנינה ארלן, מורה לתאטרון בכמה בתי ספר ברעננה, גדלה בבית שבו דיברו שואה, חיו שואה והתמקדו בהנצחה בכל הזדמנות אפשרית, לכן אין זה מפתיע שטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה שאותם היא מביימת מרגש אותה במיוחד

עבור פנינה ארלן, תושבת רעננה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום מכונן. ההתעמקות בנושאים הקשורים לשואה ולהנצחתה נובעת מהיותה דור שני להורים ניצולים, שחוו על בשרם את השואה. בבית בו נרקמו והתהוו ילדותה ונעוריה, דיברו שואה, חיו שואה והתמקדו בהנצחה בכל הזדמנות אפשרית.

ארלן פעילה בקבוצת "דורות ההמשך", שומרת על קשר אמיץ עם ניצולי השואה, חבריהם של אמה ברנקה, עליה השלום, ושל אביה, דוד, ייבדל לחיים ארוכים, מתנדבת, מרצה ומשתתפת באירועים ופעילויות הקשורות לדור ראשון ושני לניצולים. מרבית עבודות התואר הראשון והשני שלה הוקדשו לחקר השואה.

ארלן היא אם ל- 6 ילדים, שכולם השתתפו במסע לפולין וצוידו במכתב ובהקדשה מרגשת מאביה, דוד, שציין באותיות קידוש לבנה: "אתם צועדים היום אל מסע חיי...אל מסע חייכם....על כל אחד מכם, נכדי היקרים, מוטלת חובת ההנצחה לדורות ההמשך! עלו והצליחו וזכרו שבמקומות שתבקרו, הייתה לנו פעם...ילדות מאושרת וחדוות חיים...". דוד שהיה במחנות: קרבין, גרוסמסלביץ, קלטנדורף, גריידיץ, בונצלאו והשתתף בצעדת המוות שיצאה מבונצלאו מה-8.2.45 עד 20.2.45 שבה שרדו שבעה איש, הוא גם איש עדות שנים רבות בתיכון מטרו ווסט בעיר.

ארלן היא מורה לתאטרון בכמה מבתי הספר היסודיים בעיר, ובין הטקסים הרבים שהיא מביימת, טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה מרגש במיוחד עבורה. אחת מעבודות החקר שלה בהצטיינות, הייתה אודות צביונם ועיצובם של טקסי זיכרון לשואה ולגבורה בבתי ספר יסודיים ממלכתיים בעשור האחרון למדינת ישראל.

מהו מקומם של קטעי התאטרון בעיצוב טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה בבתי הספר?

"שילוב הפן האמנותי בטקסים נועד לסייע בהבנת השואה ובפירוש החוויה הקשה. מטרותיהם של קטעי התאטרון הן לחזק את המסר של הטקסטים הקשים והמורכבים ולהעביר רגשות שונים לקהל הצופים בטקס, כגון: בדידות, אימה, עצב, לצד תקווה ומזור. הם גם מאפשרים לילד למלא תפקידים שונים, להביע את רגשותיו, להזדהות עם הגיבורים ותורמים גם להעלאת ביטחונו העצמי.

"קטעי התאטרון שאני מביימת לקוחים מכל מה שחוויתי כבת של ניצולים: סיפורים, תיאורים, או זיכרונות מבית הורי. חלקם מבוססים על יצירות מסורתיות ומודרניות המתארות את עולם הילדות שאבד או על קטעי יומנים של ילדים שנספו בשואה. יומנים אלה, כמו גם יומניהם של בני הנוער שהיו במסע לפולין, נחשבים בעיני כטקסטים מכוננים לקטעי המחזה: יומנים הם כלי נפלא המבטא פתיחות ושיתוף ברגשות דרך כתיבה בגוף ראשון והם גם מאוד אותנטיים".

לפני מספר שנים גילתה דבר מפתיע לגבי עברו של אביה, כאסיר במחנות הריכוז בהם שהה, "מאז ומתמיד חייתי בידיעה, שהאחראים לאפו השבור והעקום של אבי, לחוסר שיניו ולשמיעתו הלקויה, הם הגרמנים שהיכוהו נמרצות בהיותו אסיר כפייה באחד ממחנות הריכוז. תוך כדי שיחות עם אבי התברר לי, שהאחראי לנכותו היה אחד מבני עמו, אסיר כפייה כמוהו, שקיבל עליו את תפקיד הקאפו, ולא צורר נאצי. לעומת זאת, הסתבר לי, שקאפו אחר הציל את חייו של אבי בהיותו במחנה אחר.

"גילוי חדש ומורכב זה הניע אותי לברר דילמה מוסרית הקשורה בהתנהלותם של בעלי התפקידים היהודיים במחנות הריכוז וההשמדה והקשורה בהישרדותו של אבי במחנות. בחרתי בדילמה, שתיגע בי גם מבחינה רגשית, כדור שני לניצולי-שואה. אני מבצעת כיום מחקר אודות סוגיה זו, סוגיה שלא מועלת בטקסים בבית ספר יסודי וכנראה לא תקבל מקום מעצם היותה קשה ומורכבת לגיל הרך: וכי ניתן להמחיז דילמה נוראה שכזו? אבל במסגרת זיכרון בסלון, שהוא מפגש בין דורי בערב יום השואה, באווירה אינטימית יותר, יספר אבי על חוויותיו וייתכן דיון בנושא זה".

כבת לניצולי שואה, איזה מסר תרצי להעביר לדורות ההמשך?

"לדאבוני, ניצולי השואה הולכים ומתמעטים עקב גילם וחשוב לגבות מהם כל קול עדות, כי עוד רגע קט, כבר לא יהיה מי שיספר וימסור עדות. חשוב מאוד להזמינם לטקסים ולשמור עמם על קשר בכל דרך אפשרית".

השבוע התבשר אביה של פנינה, דוד (91), כי נבחר להיות אחד משישה מדליקי המשואות ביום השואה ביער מודיעין-בן שמן, מטעם ארגון ניצולי השואה במחוז זגלמביה.