Local העיר שלי
אהוד ריל ושושנה גרישפין, חירשים
אהוד ושושנה במטבח שבנה אהוד
צילום: אלן שיבר

"השומעים לא יודעים מה זה חירשים"

אהוד ריל ושושנה גרינשפין, חירשים תושבי רמת השרון, חולמים שכל ילדי ישראל ילמדו את שפת הסימנים ושיותר מקומות ומוסדות יונגשו לחירשים. בינתיים הם מחפשים מתנדב שילווה את אהוד בנגריה שהוא מפעיל, יעזור לו בשיווק וילווה אותו לפגישות

החלום של אהוד דיל (59) ושושנה גרינשפן (56) מרמת השרון הוא שיום אחד כל הילדים ילמדו את שפת הסימנים ולא רק כאלה שנולדו להורים חירשים.

"בישראל יש כ-750 אלף חירשים וכבדי שמיעה", אומרת שושנה. "וזאת מסה גדולה. למה שלא ילמדו את שפת הסימנים כמקצוע חובה בבתי הספר? לי יש 10 נכדים, וכולם יודעים את שפת הסימנים".

שושנה נולדה באוזבקיסטאן ועד גיל 5, בו עלתה לארץ, לא הלכה לבית הספר.

שושנה: "חשבו שאני משוגעת, או שיש לי בעיה נפשית כי השתוללתי וצעקתי. הרופאים אמרו לאמא שלי שאני צריכה להיות סגורה במוסד. רק סבתא שלי הבינה שאני חירשת והתחילה לדבר איתי בסימנים".

כשהגיעה לארץ נשלחה שושנה לבית ספר לחירשים בתל אביב. שם למדה במקביל את שפת הסימנים ואת השפה העברית הזרה. "זה בא במאמץ סיזיפי", היא מודה. "הייתי צריכה ללמוד איך להפיק צלילים שאני לא שומעת אותם. שיעורי הדיבור היו מאוד קשים ועם כל מיני שיטות כמו לגרגר מים בשביל להבין איך הוגים 'ריש"'.

הראיון נערך בדירתם של אהוד ושושנה. בני הזוג קוראים שפתיים באופן שוטף ומסוגלים להפיק חלק מהצלילים, אבל התקשורת צולעת עד שמגיעה המתורגמנית המוכרת לרובינו מהטלוויזיה תמי שמע (כן, זה באמת שם המשפחה שלה). הפעמון בדירתם מצלצל ומפעיל מנגנון אורות המהבהבים בכל הבית, פרי עבודתו של אהוד הנגר. תמי מתחילה לעבוד ומיד מתברר שמאחורי שברי ההגייה המקוטעים נמצאים שני אנשים רהוטים ואינטליגנטים. אהוד טיפוס אומנותי ומספר סיפורים בחסד ושושנה חדה, עניינית ומדברת בקצב מטורף.

הדיסוננס הזה הוא כנראה הבעיה הכי גדולה של החירשים.

אהוד: "השומעים לא יודעים מה זה חירשים. חושבים שאני מפגר, מטילים דופי במקצועיות שלי כנגר או אומרים לי 'תהיה בריא'. אנשים גם מתפלאים שחירש נוהג, אבל אני לא עיוור. להפך, החירשים מרוכזים בנהיגה והשומעים מרוכזים בטלפון".

האם יש מספיק נגישות לחירשים בישראל לדעתכם?

שושנה: "לא, כי כל מקום ציבורי שבו אין מתורגמן לשפת הסימנים מבחינתנו לא נגיש".

אהוד: "אחת הבעיות הגדולות היא הטלוויזיה. בועת הדיבור לא מספיק גדולה ואנחנו בקושי יכולים לראות את תנועות הידיים של תמי. בצרפת למשל היא חצי מסך ויש אפשרות בשלט להוריד אותה למי שלא צריך".

אבל יש כתוביות...

תמי: "האנשים השומעים לא מבינים שהכתב לא תמיד מתאים לחירשים משום שעבורם שפת הסימנים היא השפה הראשונה. בדיוק מסיבה זאת היית צריכה לערוך את הראיון עם מתורגמנית ולא בכתיבה. זה כמו להגיד לאדם עם קביים לעלות ברמפה המותאמת לכסא גלגלים".

קשיים בתקשורת



איזה ילדות הייתה לכם?

אהוד: "אני נולדתי חירש אחרי חמישה ילדים ולא הבנתי למה. עד שהגעתי לבית הספר חשבתי שאני החירש היחידי בעולם, אבל הוריי לא ויתרו לי. אבא שלי היה משחד אותי בחפיסות שוקולד כדי שאלך לשיעורי דיבור".

שושנה: "אלה חיים קשים. תמיד הייתי מודרת בצד ומנודה. בכיתי וצעקתי על אמא שלי: 'למה ילדת אותי?', היא מעולם לא למדה את שפת הסימנים".

כאן מתערבת תמי ומסבירה שתפישת משרד החינוך פעם הייתה לא ללמד הורים שומעים לילדים חירשים את שפת הסימנים על מנת לאלץ אותם ללמוד לקרוא שפתיים. כך בעוד החירשים מבינים מה אנחנו אומרים, המערכת לא טורחת לוודא שאנחנו נבין מה הם אומרים. ויש עוד בעיה.

אהוד: "חסרה מודעות. אנשים לא שומרים על קשר עין או מדברים מהר. כשאנשים מגיעים אליי לנגרייה לפעמים הם מדברים כשהם מסתכלים על הדפים ואני לא מצליח לקרוא את השפתיים".

אהוד למד נגרות בבית ספר מקצועי לחירשים. "אז ההסללה לחירשים הייתה לעבודות כפיים", מספרת שושנה. "את החירשות הפנו לתפירה ואת החירשים לנגרות או חשמל, אבל אני רציתי ללמוד. אחרי שעבדתי עם קשישים 10 שנים, ועם 3 ילדים קטנים הלכתי ללמוד להיות מורה לשפת הסימנים". בעוד ששושנה מרדה במסלול שהוכתב לה, לאהוד הוא התאים ככפפה ליד.

אהוד: "תמיד אהבתי את העץ אבל פחדתי לחפש עבודה כי התביישתי בחירשות שלי. כשבאתי לנגרייה לבקש עבודה בעל הבית ריחם עליי ועשה מה שעושים כולם כשרואים חירש. נתן לי מטאטא ושלח אותי לנקות. כשסיימתי עליתי אליו וביקשתי לעבוד. הוא נתן לי חומרים ושלח אותי למרוח דבק על הזמנה של מטבח. אחרי שעתיים שבהן הוא קשקש בטלפון הוא ירד למטה ופער את פיו. המטבח כולו היה כבר מורכב".

למחרת, כשהגיע אהוד שוב לנגרייה הודיע לו מנהל הנגרייה שהוא לוקח אותו לעבודה, אבל לתפקיד מנהל עבודה. אחרי חודש הוא כבר קיבל העלאה במשכורת, ונשאר. גם שושנה התקדמה מבחינה מקצועית והפכה להיות "סומכת" – תומכת במשפחות שבהם ההורים חירשים והילדים שומעים או להפך.

שושנה: "הקושי העיקרי במשפחות האלה הוא של תקשורת כי יש ילדים שקשה להם להקשיב או לשמור על קשר עין. יש גם הורים חירשים שמשתמשים בילדים כמתורגמנים וזה נטל על הילדים. צריך לעשות הפרדה. הם לא צריכים לתרגם עבור ההורים אצל הרופא. בנוסף עברתי קורס תרגום במגע לחירשים – עיוורים ואני מדריכה ב'נגישות ישראל'.

את אהוד הכירה לאחר שהתגרשה, במועדון לחירשים. גם הוא כבר היה גרוש (ללא ילדים) והיא בדיוק עברה דירה והייתה צריכה עזרה. אהוד בא לעזור, נשאר, וכיום בכל פינה בדירה יש יצירה מעשה ידיו האמונות. המטבח הלבן, שולחן האוכל, הכיסאות ועוד. אחרי 12 שנים כשכיר הוא החליט שהוא מתגבר על החששות ופותח עסק עצמאי. כיום הוא בעל נגריה בפתח תקוה (נגריית אהוד באזור התעשייה סגולה).

איך אנשים מגיבים כשמבינים שהנגר חירש?

אהוד: "הרבה אנשים נרתעים כי אין להם כח להתמודד. אנשים בוחנים אותי מכף רגל ועד ראש ואני מכיר כבר את הבעות הפנים ולא נפגע. הרבה לקוחות פוטנציאליים הולכים ולא חוזרים. הם לא מאמינים שחירש יכול".

הלקוחות האמיצים שכן נשארים מגיעים דרך המלצות ומעבירים אותן מפה לאוזן, אבל זה לא תמיד מספיק. אהוד, שעד עתה עשה הכל לבדו, העביר את מושכות הניהול לשושנה ובימים אלה הם מחפשים מתנדב שילווה אותו, יעזור לו בשיווק וילך אתו לפגישות. למי שיתנדב מובטחת, מעבר למעשה הטוב, חוויה מעניינת עם איש שכייף להיות איתו. ליצירת קשר נא לשלוח סמס לשושנה – 054-5753755