Local העיר שלי
עודד ניב
עודד ניב. מתבטא בכתיבה
צילום: פרטי

כוחן של המילים

ד”ר עודד ניב (73) מרמת השרון, בעברו עיתונאי, עורך ומרצה, חלה לפני מספר שנים במחלה נוירולוגית שמגבילה אותו ביכולת תנועה ובדיבור. מאז, משמשת לו הכתיבה ככלי להתבטאות עצמית, לתקשורת עם הסביבה ובעיקר כתרפיה

"קחו את השיר שלי
כבסו אותו בסבון ריחני
ואז
אולי
תאהבו לקרוא בו
לפני השנה
בשביל החלומות הנעימים"

ד"ר עודד ניב (73) מרמת השרון חולה במחלה נוירולוגית שמגבילה אותו ביכולת תנועה ודיבור. האיש, שהיה עיתונאי במעריב, קצין עיתונות בדובר צה"ל ובעל מספר תארים אקדמים כבר לא יכול לראיין או להתראיין וכל התקשורת עמו נעשית בכתב. את כל מה שעובר עליו, הרגשות והקשיים הוא מוציא בכתיבת שירים.

מה קרה לך מאז שחלית?

"לקיתי במחלה בשנת 2007, והיא הלכה והתדרדרה. למזלי, ולמזל משפחתי, המחלה הגיעה לשיאה לאחר שכבר הייתי בפנסיה ולא פגעה בגידול בנותיי, בילדותן וגם לא בפרנסתי. לקח לי זמן לא קצר להסתגל ולהבין את מגבלותיי. פיזית – הרביתי בנפילות, וגם להתלונן על מר גורלי. עכשיו אני בשלב ההשלמה שהוא כל כך חשוב. הפסקתי לבזבז אנרגיה בתסכול, זעם ובשאלות לבורא עולם למה חליתי. רעייתי מסייעת לי במסירות ונושאת למעשה בכול מטלות הבית. באחרונה חלה הדרדרות ביכולת הדיבור שלי, בצירוף לספסטיות שמפריעה לי בהליכתי ובהפעלת זרועותיי. אני – שהייתי כול חיי פטפטן בלתי נלאה, כמורה, כעיתונאי, כעורך ביטאונים וכמרצה באוניברסיטה, ושלמרבה האירוניה למדתי והוכשרתי כאיש תקשורת – מצאתי עצמי חסר אונים. עולמי חרב עליי. ברור שהמצב השליך על מידת הקשר שלי עם בני משפחתי וחבריי. נגזר עליי בידוד קשה. היום אני מתקשר עם סביבתי באמצעות האינטרנט בעיקר ובאמצעות הווטסאפ באייפון".

מאז שחלה ועם כל המגבלות (ואולי בגללן) הפך ד"ר ניב למשורר פורה. הוא כבר הוציא שני ספרי שירה "צא מהים, ילד" (2015), "שירה היא לא רק מילים יפות" (2008) וספר שירה שלישי וספר ובו קובץ סיפורים פרי עטו ייצאו לאור בקרוב. בנוסף הוא פרסם משיריו במספר כתבי עת מודפסים ומקוונים.

ממתי אתה כותב שירים?

"מאז ילדותי אני כותב שירים וסיפורים, אותם פרסמתי ב'הארץ שלנו'. בימיי בתיכון הייתי 'כתב צעיר' של 'מעריב לנוער'. לימודים אקדמים, נישואים ואחריות למשפחה, וכמובן קריירה מקצועית, מנעו ממני להתמקד בכתיבה ולהמשיך בפרסום כתביי. רק בצאתי לגמלאות התמסרתי למלאכת הכתיבה, שאני רואה בה את אחד היעדים של חיי.

היום, אני מוצא את עצמי עם עודפי זמן פנוי והכתיבה היא במרכז הווייתי. אני גם משלים את קריאתם של ספרים שחיכו לי בסבלנות רבה, צופה בטלוויזיה – חדשות שוטפות, תכניות וסרטים נבחרים. הכתיבה משמשת אותי היום ככלי להתבטאות עצמית ולתקשורת עם הסביבה, ובעיקר - לצורך תרפיה מאזנת ומפרה. אני חש שהיצירה בכתב היא מעין איזון לדיבור שנפגע, ולמעשה היא מתחדדת בשל כך".

מאדם בריא ופעיל הפכת לנכה. איך אתה מוצא את החברה שלנו ביחסה למוגבלים?

"בפעמים שיצאתי בעזרת רעייתי לבדיקות בבית החולים, לחוף הים, למסעדות ולבתי קפה – תמיד זכיתי לאדיבות, נכונות לעזור ממגוון של אנשים. מסתבר לי, כול יום מחדש, שהישראלי הממוצע הוא לא תמיד מכוער ויש לו נכונות להושיט יד אמיצה בעתות מצוקה".

מה למדת מההתמודדות שלך?

"אני ממליץ בחום לצעירים שבינינו להזדרז ולמצות את החיים כל עוד הם מלאי חיוּת, חפים מתחלואים. ולקשישים ולבעלי מוגבלויות - לא להרים ידיים. להכיר במוגבלויות ולפתח 'דרכים עוקפות' למצבם: תחביבים, לצאת לאתרי בילוי ולהיפגש עם חברים במידת האפשר, להתנדב בארגוני רווחה וכדומה. עיקרו של דבר - להישאר עסוקים תמיד".