סופרים אתכם - תחרות הסיפורים של ''לוקאל''

אתר local 10.04.2012

תמורה
מאת: אריאל פורטוגז

''רואים עלי את הגיל'', אני מכריזה באוזניה של יפה. אין לי סיבה מיוחדת לומר לה את זה. אני אומרת לה את זה כי היא נמצאת שם. אנחנו עובדות יחד.

''זאת הפעם הראשונה שרואים עלי את הגיל. כלומר, כמובן, כשהייתי ילדה גדלתי כל הזמן. אבל אחר כך היו לי המון שנים בלי שינויים בולטים חיצונית. העליתי קילו פה, הורדתי קילו שם, שיניתי תספורת, זהו פחות או יותר. עכשיו זו הפעם הראשונה שרואים שאני מבוגרת יותר. ממש בימים האלה''.

''בת כמה את?” שואלת יפה.
''שלושים ושש.”

אני סוקרת את התמונות הדיגיטליות באלבום האינטרנט שלי. מחפשת תמונות מגילאים צעירים יותר. ''הנה'', אני מראה ליפה תמונה שלי, שבה אני שעונה על הקיר, שער קצר מתבדר על מצחי ועורפי, ואני מתבוננת כלפי מעלה. “זו תמונה ישנה. אולי לפני חמש שנים. את רואה, היום אני כבר לא נראית ככה'', אני אומרת.

יפה מתבוננת בתמונה.
''אני מנסה להבין בדיוק, לבודד את זה. מה השתנה? למה אני נראית שונה היום? אולי יש לי כתמים שחורים יותר בולטים מתחת לעיניים...אלה הכתמים מתחת לעיניים שגורמים להבדל, נכון?”אני שואלת את יפה. היא שותקת.

אני מממקדת את תשומת הלב בתמונה שלי, שמכסה כמעט את כל המסך של המחשב. אני לא יודעת אם גם יפה מסתכלת עליה. זאת לא הייתה אחת מהתמונות הטובות ביותר שלי. לא מחקתי אותה אז, אני זוכרת, כי חשבתי שהתאורה מעניינת.

''לא, זה לא העיניים. זה הכל. רואים פשוט פנים יותר צעירות. אי אפשר להסביר מה בדיוק'', פוסקת יפה.

אבל אלה כן הכתמים מתחת לעיניים. מלבדם לא השתנה שום דבר. אולי אני נראית שונה בתמונה הזאת בגלל התאורה. בעצם אני חושבת שהייתי בת עשרים וארבע או עשרים וחמש בתמונה. הצילום נעשה בדירה ששכרתי אז, ובהחלט כבר לא גרתי שם לפני חמש שנים. התמונה יותר ותיקה ממה שהיה לי נדמה בהתחלה.

אני מנסה להסביר לה טוב יותר אחרי אילו עקבות אני מתחקה. ''אני רוצה לדעת מה השתנה, בדיוק. זה חשוב לי לדעת. איך זה קורה שמתבגרים. לשרטט את התהליך שלב אחרי שלב. מה בדיוק משתנה בתווי הפנים ובגוף קודם, ומה אחר כך. את השתנית בשנים האחרונות?”

''אני לא יודעת'', אומרת יפה ופונה לחטט בתיק שלה. לאחר כמה רגעים היא שולפת את תעודת הזהות שלה. “תראי רגע את התמונה שלי בתעודת הזהות,'' היא אומרת.

אני מתבוננת בתצלום. פניה הבצקיות של יפה נשקפות מתוך תמונת הפספורט, עם רקע בצבע תכלת עמוק. יש לה בתמונה את אותו שער צבוע חום, קצר. אותו עור מנומש בכתמים לא אחידים. מתחת לעפעפיים התחתונים הוא נתלה רפה, בגון שיש בו אולי ירוק או תכלת שקופה. כמו טיפת דמעה ענקית ממש מעל ללחי, מתגבשת נפיחות מוארכת בצבע סגול. השקית דמוית הדמעה תפוחה יותר בצד ימין בהשוואה לצד שמאל.

הלחיים נחרצות בנקיקים ארוכים עד לפס צר של שפתיים, המתעקל מעלה בחיוך מנומס, לא אישי. סדקים מושיטים את זרועותיהם הדקיקות החוצה ומתפצלים מקו השפתון הכהה למעלה מן השפה העליונה ולמטה מן השפה התחתונה. הסנטר מזדקר כבליטה עגולה קטנה מתוך מדרון הצוואר, כמו חלוק נחל בראש ארמון חול שבנו ילדים בקיץ על החוף, והוא נמס והולך תחת מכות הגלים.

מהתצלום אני מתיקה את עיני אל פניה של יפה, שיושבת במכתבה שלידי.
''את לא השתנית בכלל'', אני אומרת. “את נראית בדיוק אותו הדבר''.
''את חושבת?” היא אומרת, ובקולה משכשך גביש זעיר של עונג חם, מבעבע.