סופרים אתכם - תחרות הסיפורים של ''לוקאל''

אתר local 11.04.2012

קושר המעיים
מאת: מנחם משגב

בהפסקה מיהרנו עם סנדוויצ'ים מבעד לפרצה בגדר בי''הס, דרך השדה אל גדת המוסררה. מי הגשמים המירו בחורף את תוארו מוואדי לנחל. בעתיד יקרא ''נחל איילון'' וישמש כעורק תחבורה. אך בסיפורי משנת 1965 הוא עדיין וואדי מוסררה.

בריצה הגענו למבנה שבו עבד שלומי בקשירת מעיים. לנו, הביקורים היו להפוגה בין שעות הבוקר הדחוסות בנוסחאות וחוקים פיזיקאליים, לבין שעות הצהריים בסדנאות כלי הטיס הישנים.

בניד ראש הכיר בנוכחותנו בפינה שתפסנו וממנה יכולנו לראותו מתעסק במעיו. הוא יצר מזון מעוצב ומטובל משאריות חסרות ערך. זו הייתה מומחיותו.

בקצה שביל הכורכר מעל הוואדי ניצב המפעל בבדידותו. קירותיו עירומים ומשקופי העץ מתפוררים. פלטות אזבסט שמשו כגג. נורות שתלו מהתקרה הפיצו יותר צללים מאור. פתח ניקוז שמוקם ברצפת המלט, הוביל לתעלה שנשפכה לוואדי.
שולחן עבודה מקורות עץ גסים, צופה בפח מבריק. באופן מוזר סימנה הנירוסטה את החדשנות במפעל.

מתקני חשמל מגושמים רוכזו סביב סיר; מטחנת בשר מפלצתית שטחנה רגלי תרנגולות וטופריהן וראשי תרנגולות על מקוריהן - לעיסה וורודה. מזרק ענק וזרבובית בקצהו שדחס בעזרת בוכנה את העיסה. ומערבל גדול שתפקידו לערבב תבלינים ועיסה במיכל. הערבול בוצע ע''י להבים קבועים שהסתובבו בתוך המיכל.

בבוקר היה שלומי מחנה את הטנדר במפעל. מפרק את תיבות חומרי הגלם שכללו: שאריות בשר ושומן, איברים פנימיים ועצמות מח דשנות. אם היה מישהו טורח לבדוק את המרכיבים, היה מוצא שחלקם לא יועד למאכל אדם, גם אם האוכל - לא יינזק.
והייתה התיבה שהכילה מעיים של בקר.

לתוך סיר מים בזק מלח גס ושפך את המעיים. בכף עץ ערבב את התערובת והניח למעיים לשוט.

בכיור הניח קערה ענקית מחוררת שאותה מילא בשאריות העוף. פתח את הברז והמים שטפו את תוכן הקערה. לא הסתפק בשטיפה, החדיר את כפות ידיו, ערבב ועיסה דקות ארוכות. אחר כך סגר את הברז ואפשר למים להתנקז במפל עליז לנחל שבעונה זו זרם בשטף בערוץ. אחר כך הטיל את התכולה השטופה למטחנה, ובעוד זו פועלת בנהמה חרישית היו גושים של עיסה טחונה נפלטים ויורדים אל תוך המערבל. שלומי חזר על התהליך עד שהתרוקנו התיבות והמערבל התמלא עד למחציתו בעיסה שומנית של שיירי עופות טחונים.

בכף גדולה רדה תבלינים מקופסאות ובזק אותם על העיסה שבמיכל. לעתים הוסיף עוד קורט, להבטיח תבלון ראוי. הפעיל את המערבל וצפה בעיסה שנצבעה גוון אדמדם.

לעתים נזקק למיכל פח הנושא כתובית: ''שמן עץ הזית''. בשיקול חסכני הזליף על עיסה סוררת. וזו כאשר חשה בנוזל השמנוני, הייתה מתרצה ומתערבלת בקלילות.
אני עדיין תוהה מה עשו אצבעותיו הזריזות, שכתוצאה נהייתה חיצוניותם של המעיים פנימה ופנימיותם חוץ. כאשר הסתיימה הפיכת עורם, לקח דסקת ברזל מחורצת במרכזה, השחיל קצה מעי בחריץ ותוך אחיזה בדסקה בשמאלו, משך בימינו את קצה המעי הבולט. לסיום שוב שיחק קסמים באצבעותיו והפך את המעיים. הפתילים הדשנים נעשו לצינורות עור דקים ושקופים.

היום, ממרחק השנים, עדיין איני מבין את העניין שמצאו נערים צעירים בתהליך העקוב מדם. שלומי מאידך, הפיק שרשראות של נקניקיות יפהפיות.

זכור לי שבסוף התהליך השתתף מתקן עליו הולבש המעי שקצהו התחתון נקשר. אל קצהו העליון נדחף מזרק מלא בעיסה. כמות מדודה ממנו נדחסה למעי, הצוואר שהתקבל נקשר, שיירי החוט נגזרו ושלומי המשיך לדחוס את העיסה לתוך יתרת המעי הריק וחוזר חלילה.

כאשר נותר קצה מעי בלבד, גזר את השארית שנותרה והטיל את שרשרת הנקניקיות שהתקבלה על השולחן. ערגל וגיהץ בידיו את הנקניקיות לכדי גלילים אחידים. אם גילה בועות אוויר סוררות בדופן, דקר אותן במחט והן היו נעלמות. כאשר דיגמנו הנקניקיות אחידות ממושמעת, הייתה מוטלת שרשרת הנקניקיות לאחר כבוד לתיבה.

בסוף היום נטל שלומי צינור ושטף בזרם מים חזק את המפעל. מי השטיפה התנקזו לוואדי שמתחת למפעל.

התיבות המלאות בנקניקיות - פאר אומנותו, הועמסו על הטנדר והמפעל ננעל. שלומי היה מתניע ומתגלגל לאיטו לכיוון הכביש הראשי. למחרת שוב הפעיל את ידיו האמונות בקשירת המעיים שיהפכו לנקניקיות.

באותו יום דרמתי שבו מסתיים סיפורי, רצנו כדרכנו אל המפעל שעל גדת המוסררה. הטנדר חנה ליד הפתח ואנו הקפדנו להיכנס בשקט. שלומי המתין לנו בפנים, מביט בנו בעיניים בולטות ללא אומר ונשימה. גופו באוויר וסביב צווארו לולאה שזורה ממעיים שהקצה שלה נקשר לוו בתקרה. עמדנו המומים.
מראה השימוש הנוסף שנעשה במעיים – לא מש מזיכרוננו עד היום.